מגורשי יפו ותל-אביב בחורשת כפר-סבא

אחדים מתושבי המקום הגדילו לעשות למען ילדי הגולים ולמען החולים. סודרה חלוקת חלב יום-יום לילדים, אף כי החלב היה אז יקר המציאות. משפשטה המגיפה היו עוברים בין סוכות הגולים ועוזרים לרחוץ אותם בסבון ובקרבול, כדי לטהרם מן הכינים מפיצות המחלות. על אף העזרה המסורה מצד הרופאים והמטפלות הפילה המגיפה חללים ובית-הקברות שבגבול המושבה נתמלא קברים.

בספרו-יומנו, ''דור המעפילים'' , מספר ד''ר הלל יפה :

'' 12 בינואר 1917 - בא מכתב מאת יצחק שכטר מכפר-סבא. כמעט כל הישוב שם חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. אין תנור ואיו לחם. הלחם שישנו נאפה בסירים. במקום כ 1,200- איש, וכולם אינם זזים ממקומם, כי בטוחים הם, שהאנגלים קרובים לבוא. מטעם ועד ההגירה שולחים לשם שתי עגלות עם לחם וקמח, ריבה וקוניאק וכו'.

'' 16 בינואר - פקודה רשמתי שלא לצאת מן הבית הערב ולא להדליק אור בבתים. אורלוב שב מכפר-סבא. לפי דבריו, יש שם בערך 250 חולים. כ-25 מתים כל שבוע. שולחים לשם עוד שתי עגלות עם מזון.

'' 29 בינואר - שלחנו לכפר-סבא שלוש עגלות טעונות קמח, ייו, קוניאק, גבינה וגם בגדים ישנים.

'' 1 בפברואר - המצב לא השתנה. רעבים וסובלים מקור, חולים מתים, ואין איש רוצה לצאת משם. מחכים לאנגלים. שלחנו עוד שלוש עגלות טעונות מזון.

'' 5 בפברואר - המצב נורא. פצצות נופלות. שלושה אנשים נהרגו.

'' 18 בפברואר - בחמש בבוקר יצאנו, אני וד''ר שרמן, לכפר-סבא. הדרך משובשת בצבא רב. באחת בצהריים הגענו לכפר-סבא. אנו הולכים לראות את אחינו הגולים. הרושם קשה מאוד. בתים מפוזרים, אוהלים, שני צריפים ארוכים, בכל מקום כרים וכסתות. הצפיפות נוראה. חלאה מבחילה. ביחיד במקום הנקרא 'בית-חולים'. איש ואשה גוססים. החובש אינו יודע כלום ברפואה. הכינים בכרים ובכסתות, בבגדים, בקירות הבתים, באוהלים ובצריפים. מכשירים להשמיד אותן אין. רוב הגולים גופם ממש זרוע כינים, ובחוץ אפשר לראות זרמים של כינים העוברות ממקום למקום.

'' 19 בפברואר - ד''ר שרמן שב לביתו בחיפה. בא ד''ר פייגנבום, שהזמינו אותו להיות רופא בכפר-סבא.

113