עוזיאל, שהיה ''חכם באשי'' ליפו והמחוז, שיסדר את השירותים הדתיים בקהילה. כך נתמנו אנשים לשירותים שונים : שוחט, שמש, בעל-קורא, וכדומה, ועל סמך התעודות הללו שוחררו מהשירות בצבא, כדין המועסקים בשירותי הדת, שהחוק העותומאני פטר אותם מהשירות הצבאי.

גם השוחד היה דרד להיחלץ מן הגזירות הקשות. על כך מספר דוד לוונברג : ''בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הטילה הממשלה התורכית הגבלות קשות על הישוב העברי וגזרה על הנתינים הזרים להתעתמן או לעזוב את הארץ. השלטונות הטילו על כפר-סבא למסור 20 רובים למעו המאמץ המלחמתי.

''ועד המושבה של כפר-סבא ביקש ממני לנסוע לטול-כרם, אל המושל, ולהסביר לו שאין בידינו נשק. אני, כנתין אוסטריה, שהיתה בת-ברית של תורכיה,יכולתי לצאת ולבוא בחפשיות. בטול-כרם פניתי אל ראש-העיריה, עבדול רחמן פנדי, שהיה ידיד נאמן לכפר-סבא, והתייעצתי אתו מה עלינו לעשות. הוא אמר, כי הגזירה ידועה לו וכי הוטלה גם על כל הכפרים הערביים. אחר-כך סיפר לי, שהמושל שותה לשכרה - 'אפילו אם תגיש לו זאת בנעל'. 'רעיוו טוב', אמרתי.

''התייצבתי לפני המושל, גנראל זקן מאיסטנבול, והסברתי לו, שבכפר-סבא התיישבו רק עשר משפחות. אין לנו נשק ואיננו יודעים להשתמש בנשק. בכפרים הערביים יש נשק לרוב ואנו מוכנים לשלם את התמורה. שלשלתי לידיו 15 לירות (בלי לקבל קבלה) וקיבלתי פקודה בכתב למודיר של קלקיליה, שהיה ממונה על איסוף הנשק, שאנו פטירים''.

מכת הארבה

בעוד קומץ המתיישבים והפועלים נאבק בגזירות השלטון הונחת עליהם פגע משמיים - מכת הארבה.

בימי האביב של שנת תרע''ה ( 1915) עלה הארבה במחנות עצומים וכיסה את עין הארץ.

ג'מאל פחה מינה אז את האגרונום אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב, ששימש מנהל תחנת הנסיונות החקלאיים בעתלית, למפקח ראשי על ענייני המלחמה בארבה. הישוב העברי התארגן גם הוא ויצא להילחם באוייב זה. רבים מיושבי הערים, וביחוד תלמידי בתי-הספר התיכוניים, התגייסו למלחמה זו.

הארבה זרם בלי הפסק, זחל על פני האדמה ואכל את כל התבואה, נישא באוויר, חדר לפרדסים ולכרמים וגזם כל עלה ירוק וחשף כל בד וכל ענף. וקשה מאוד היתה המלחמה בו, כי ''יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל חילק,

109