הישוב שוחרר לזמן קצר מן ההשתתפות בנפש במאמץ המלחמה, אך לא מהשתתפות ברכוש. צרכי חיל המשלוח העותומאני-גרמני לכיבוש תעלת סואץ ולחדירה למצרים היו מרובים מאוד : סוסים ועגלות להובלה, צינורות להעברת מים ואפילן פחים ריקים להובלת מים לצבא במדבר ושקים ריקים למלאותם עפר ולסתום בהם את התעלה. כל אלה הוחרמו בעיקר מהמושבות העבריות תמורת פתקאות לאוצר המדינה. וכיוון שניתנה רשות למחרימים לשלוח יד במיטלטלים של היהודים לא מאסו גם בדברים שלא היתה להם כל שייכות למלחמה. אחר-כך נתנו את עינם גם בקרקע. הואיל והאדמה היתה רשומה על-שם נתין של צרפת האוייבת בא צו להחרים את יבול השקדים ולהעבירו לטול-כרם, לפקודת מושל הנפה.
אחרי השתדלויות באמצעות ראש עיריית טול-כרם ופקיד יק''א, מר בריל, נתקבלה המלצת הוואלי הביירותי לשחרר את הרכוש המוחזק בידי היהודים העותומאניים מהתקנות שחלו על רכוש האוייב. אולם האוטונומיה הפנימית, שהיתה לישוב לפני המלחמה, חוסלה כליל.
התושבים נדרשו להתגייס לצבא הלוחם ובעיקר לגדודי העבודה שבאיזור החזית. התנאים היו משפילים ליהודים והמזון, הלבוש והדיור היו רעים מאוד. המשטר הצבאי היה עריץ ומדכא, אבל המגוייסים השתדלו לשמור על כבודם וחירותם האזרחית עד כמה שהדבר היה אפשרי. הם עבדו בכריתת עצים מוהחורשות לשם הסקת קטרי הרכבות (בגלל ההסגר ששם הצי הבריטי על חופי הארץ לא היתה אפשרות להביא פחם מעבר לים). הם עסקו בסלילת כבישים לצרכי תנועת הצבא ובסלילת הדרך בשביל מסילת הברזל, שהצבא הניח מעפולה דרד מסעוידה וטול-כרס לדרום הארץ. כשנסתיימו העבודות הללו והמלחמה נמשכה ודרשה גיוסים נוספים, פנו המתיישבים בבקשה אל הרב בן-ציון מאיר חי
108