פתאם נתגלה עיכוב מצד אחר. הרב המקומי, הרב אורלנסקי הזקן, לא הסכים לסדר לנו חופה וקידושין, אלא אם כן יבטיח חותני בערובה ממשית (בשטר על כמה עשרות נפוליונים זהב), שבחתונה לא ירקדו בחורים עם בחורות. לתנאי זה לא יכולנו להסכים. כי לא היה לנו שום בטחון, שהאורחים הצעירים שיבואו לחתונה לא ירצו לרקוד. מאד-מאד לא נעים יהיה לרסן אותם בפחד מפני הרב והשטר והנפוליונים.
למזלנו היה רב גם ביפו, הרב הצדיק ר' אברהם יצחק הכהן קור זצ''ל, שהבין יותר לרוח הישוב החדש והדור הצעיר. על-ידי כך גם הצליח יותר להשפיע בדרכי נועם להוקרת קדשי ישראל. יתכן, שגם דעתו לא היתה נוחה מריקודי בחורים ובחורות יחד, אבל בחכמתו הבין, שלא יתכן בגלל זה למנוע את התקשרותם של זוגות צעירים על-'ד' חופה וקידושין כדת משה וישראל. ובכן החלטנו לערוך את החתונה ביפו.
בערב סוכות תרס''ח (1907) נסענו בבוקר ליפו (הורי ארוסתי לא יכלו לבוא בגלל התחבורה הלקויה מאד בימים ההם ולא יכלו להפסיד שעות רבות בעת שיקר כל רגע להכנות לחג ולחגיגת החתונה) וסרנו לבית ה''אוטונומיה''. המורים דרי הבית שמחו לקראת השמחה שהבאנו להם. הם ונשיהם שקדו להכין את הכל על צד היותר טוב. המורה פפר הלך להזמין את הרב לסידור הקידושין. הגברת שרה עזריהו, אשת המורה יוסף עזריהו ז''ל (מי שהיה אחרי-כן מפקח על בתי-הספר בארץ) הכינה בביתה יחד עם נשי שאר המורים שלחן ערוך ביין ועוגות למסיבת-שמחה
90
