אינני יכול לומר, שהבשורה הזאת - בנוגע אלי - הממה ודיכאה אותי. אמנם חייתי כפועל שכיר, כמו כל החברים, אבל לא שכחתי, שכל זה אינו אצלי אלא מצב חולף, התאמנות בעבודה חקלאית, כדי שאדע לנהל משק על האדמה שאקנה לי כשיגיע הזמן. בסג'רה התאמנתי בעבודות פלחה, שהן אמנם נחוצות כעבודות-יסוד בחקלאות בכלל, אבל לא היה בדעתי לקשור את עצמי אל האופק הצר של החיים בגליל. העדפתי את החיים ביהודה, שבה עוסקים במטעים ושם חי הצבור והחברה מפותחים יותר. על כן הייתי צריך להכיר את העבודה והחיים גם שם. אף-על-פי-כן, כל זמן שהייתי מסודר בעבודה במקום טוב בגליל, לא הייתי קם פתאום לעזוב את מקומי ולצאת לנדודים ולחיפוש עבודה. בדיעבד, אם כך נגזר עלי שלא מדעתי, אמרתי: גם זו לטובה!
נוסף על הידיעות בעל-פה, שקבלתי מאת החברים, מצאתי בשובי לסג'רה גם מכתב (ברוסית) מאת מניה וילבושביץ, שנלותה אל האגרונום קראוזה בנסיעתו לפאריס, בתקוה שהודות להשפעתה על ראשי הפקידות יק''א תעזור לבטל את רוע הגזירה. אכן הוקירו ראשי יק''א את אשיותה הכבירה ואת פועל חייה, רבי התוכן והמעש, שהקדשו לארגון חבר פועלים עובדי-אדמה בארץ-ישראל, להחדרת רוח של גבורה והתמסרות חלוצית בבונים. הם הבינו, שאת היא נטלה על עצמה את טלטולי הדרך מארץ-ישראל לברית צרפת לשם השתדלות בעד הצלת החוה הסג'ראית, בודאי רואה היא את החוה הזאת לא כמשק חקלאי סתם, שעליו לתת
63
