לאחר זמן קראתי ושמעתי סיפורים רבים - בעצם, סיפור אחד בגירסאות שונות, -שבתקופת העליה השניה היו האכרים מדכאים את רוח החלוצים העולים בנבואות שחורות על העתיד הצפוי להם בארץ ובלעג להם על בואם, בנוסח: ''המבלי אין קברים ברוסיה באתם לקדוח ולמות כאן?'' - והנה נעים לי מאד להכחיש, על סמך נסיוני אני, את הדיבה הזאת שהוצאה על האכרים. אפשר, שמישהו אמר פעם משהו מעין זה לאיזה בחור, שבאמת לא נראתה בו, בדבריו ובהתנהגותו, לא נכונות נפשית ולא גופנית להתערות בארץ (ואכן היו יחידים בודדים כאלה בין הבחורים שנגרפו לכאן במנוסתם מפני דיכוי המהפכנים ברוסיה), - אבל לא נכון הוא לציין, שיחה מקרית כזאת (אם היתה בכלל) כיחסם הכללי של אכרי המושבות כלפי החלוצים.

אחרי שנחתי מדרכי נכנסתי אל הד''ר הלל יפה, שהיה אז רופא ביפו ודירתו היתה בסמטא צרה בתחילת השכונה נוה שלום שליד יפו. הוא קבל אותי בסבר פנים יפות. מסרתי לו את דרישת-השלום מגיסו בן-עמי ואת מכתבו של דרויאנוב. בדרך מקרה מצאתי בביתו את מר מרגלית-קאלוואריסקי, שבא לימים אחדים מהגליל ליפו והתאכסן בבית גיסו, הד''ר יפה. מסרתי גם לו דרישת-שלום מבן-עמי ואת המכתב של דיזנגוף, הוא הבטיח לעשות למעני כל מה שביכתו עד שאבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ.

- לעת עתה - פנה ואמר לי בקולו הצרוד, - עד שתכיר את הארץ ותחליט, היכן נוח לך יותר להתישב, ביהודה או בגליל, עצתי לך שתסע לסג'רה, חוה בגליל התחתון, ואני אשתדל שיקבלוך

39