מאד, כי כבר קראתי קודם לכן בעתונים העבריים כמה מאמרים בחתימת ''אבג''ד האדרעי'' וידעתי, שסופר זה הוא אלתר דרויאנוב, בנו של הרב מדרויא (וזה פירושה של החתימה: אבג''ד ראשי-תיבות: א'לתר ב'ן ג'צל ד'רויאנוב, ו''האדרעי'', כלומר: בן העיר דרויא), ומה מצודדת היתה בעיני התקוה להיות במחציתו של הסופר דרויאנוב, של אחד מאןתם הסופרים הנערצים, שאני שותה את מימיהם בצמאון. כתבתי את מכתבי אל רבה של דרויא במיטב תפארת המליצה, בסגנון שהיה מקובל אז בפרות ודבק בי מרוב קריאה וצפיתי בקוצר-רוח לתובה. מקץ שבוע באה התשובה בחתימת אבג''ד האדרעי, שכעת אין ישיבה בדרויא.

שוב נכנסנו אל הרב שלנו לבקש מפיו עצה. הרב הציע לנסוע לישיבה שבעיר פולוצק, הקרובה גם היא, מהלך תחנה אחת ברכבת, וכמה מעלות טובות למקום הזה: לאבי קשרי מסחר עם גדולי הסוחרים בפולוצק, ואפשר להזמין אצלם ''ימים'' בשבילי והודות לקרבת המקןם יוכלו הורי להפגש אתי בכל שבוע. (אכילת ''ימים'' היתה מקובלת אז בין בחורי הישיבה כדבר הגון ומכובד, שגם בני בעלי-בתים אמידים אינם צריכים להתבייש בה, כי ''פנימיות'' עוד לא היו אז בישיבות, והדעת לא סבלה דבר כזה, שיהודי המלח את בנו למקום תורה יצטרך להוציא כספים במזומנים להחזקתו).

ההצעה נתקבלה. אבי הצטייד במכתב-המלצה מאת הרב שלנו אל הרב דפולוצק, נסע שמה, סידר לי ''ימים'' לאכילה אצל מיודעיו, מגדולי הסוחרים ובעלי-תעשיה, ומקום ללון אצל שאר-בשר רחוק של משפחתנו, לבל אצטרך לישון בבית-המדרש עם שאר בחורי הישיבה. אחרי שאבי סידר את הכל על צד היותר טוב, נטלתי את מזודתי (ובה גם הספרים החדישים שרכשתי במשך הזמן) וגליתי למקום תורה, לישיבת פולוצק.

19