כך חיינו שנים אחדות במצור ובמצוק. התאמצנו להחזיק בנו את הנשמה ואת התקוה לימים טובים יותר העתידים לבוא. אך אותם ימים טובים התמהמהו לבוא. בינתים באו ימים גרועים יותר.
133
| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא
|
ולמסירות לממלכתנו החדשה. נדרשנו להתגייס לצבא הלוחם, בעיקר, לגדודי העבודה שבאזור החזית. התנאים היו משפילים ליהודים ורעים מאד בהזנה, בהלבשה ובאיכסון. היחס בצבא היה של עריצים, מדכא ומשפיל מצד המפקדים ועושי-דברים. אנחנו השתדלנו לשרת את המולדת בשירותים מועילים יותר אגב שמירת הכבוד והחופש האזרחי שלנו עד כמה שאפשר. עבדנו בכריתת עצים מהיערות המעטים שבארץ להסקת הקטרים של הרכבות (כי בגלל ההסגר ששם הצי הבריטי על חופי ארצנו לא היתה אפשרות להביא פחמי-אבן מעבר לים). עסקנו בסלילת כבישים לצרכי תנועת הצבא ובסלילת הדרך בשביל מסילת-הברזל, שסללה ההנהלה הצבאית מעפולה דרך מסעודיה לטול-כרם לדרום ארצנו. בהיותנו עסוקים בעבודה זו אצל הקבלן הורוביץ, בעבודה בעלת ערך חיוני למאמץ המלחמה, קיבלנו ''ויסיקות'' (תעודת-אישור), שלפיהן אנו פטורים מהשרות בצבא. כשנגמרו העבודות הללו והמלחמה עוד נמשכה ודרשה גיוסים נוספים, פנינו בבקשה אל הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (כעת ראשון לציון ורב ראשילארץ-ישראל), שהיה אז חכם באשי ליפו והמחוז, בבקשה שיסדר את השרותים הדתיים בקהלתנו ויתן לכל אחד אישור רשמי על תפקידו. כך נתמנו אנשינו לשרותים שונים : שוחט, שמש, בעל-קורא וכדומה. אני נתמניתי לחזן (היתה לי זכות כל-שהיא לכך, שכן לפני המלחמה, כשחותני היה בא לכפר-סבא לשמש שליח-צבור בימים נוראים, הייתי אני עובר לפני התיבה בתפילת מנחה ליום-כיפור, כדי שחותני יספיק להנפש בין מוסף לנעילה) - על סמך התעודות הללו שוחררנו מהשרות בצבא, כדין עסורין בשרותי הדת, שהחוק העותומני פטר אותם משרות המדינה. כך חיינו שנים אחדות במצור ובמצוק. התאמצנו להחזיק בנו את הנשמה ואת התקוה לימים טובים יותר העתידים לבוא. אך אותם ימים טובים התמהמהו לבוא. בינתים באו ימים גרועים יותר. 133
|
|