שבועיים ישבנו ב''פנסיון'' הזה, עד כי באחד הימים נקראנו, זטלר ואני, למשרדו של השופט החוקר, אדון טורקי צעיר לבוש מדי קצין. שם מצאנו את ה''ה פסקל ויהלום ואברהם שפירא, שבישרו לנו כי הענין בסדר ויש תקוה שבעוד שעה נשוחרר. החוקר שאל אותנו לפרטי הרצח. הצהרנו בפניו שלא היינו שם בשעת מעשה. אחרי עריכת פרוטוקול והחתמתנו על התחייבות להופיע לפניו בכל עת שנוזמן, שוחררנו לנסוע הביתה (מאז לא הזמינו אותנו עוד בענין זה, שנשתקע ונשתכח לגמרי). אך השמחה לשחרורנו לא היתה שלמה, כי אליהו איתן עוד נשאר כחודש ימים בכלא יפו ועוד כשבועיים בכלא טול-כרם. אנשי הועד ואברהם שפירא הוסיפו להשתדל גם בעדו עד כי בסוף נעתרו לשידוליהם שני השוטרים, שהלכו עם איתן בעקבות גונבי העגלה, והסכימו להעיד, שרק הם ירו לשם התגוננות, ואליהו איתן לא נגע בכלי-נשק. - אז שוחרר גם הוא לשמחת כל בני המושבה.

הבידואי הגנב והיורה אל השוטרים מצא במותו כפרה על כל פשעיו. מובן שהשבט אבו-קישק לא קיבל כופר נפשו אף פרוטה, אך מאז נתקשרה ידידות בינינו ובין השבט. הם היו מזמינים אותנו לשמחותיהם. אחרי ששלחנו להם אורז וקפה לסעודה, היינו מתקבלים אצלם כאורחים רצויים.

כך המשכנו לחיות בשלום, עד שפרצה המלחמה הגדולה ב-1914.

128