''בין חברי כפר-מל''ל היו מספר חיילים משוחררים מהמתנדבים לגדוד העברי. עשירי ניסיון בהקמת אוהלים מהעבר הצבאי שלנו, ניצחנו על הקמת המחנה, ולא ארכו ימים ובמרכזה של כפר-סבא ההרוסה והשדודה עמד מחנה אוהלים נאה, מתוכנן ומסודר לפי מתכונת צבאית ; צריף למטבח הרווקים ואוהלים מיוחדים למטבחי בעלי המשפחות. חברי כפר-מל''ל התרכזו בתחילה בכפר-סבא, משום שכאן היו מצויים מים.
בעקבות אנשי כפר-מל''ל התחילו באים ומתלקטים סביבנו גם פליטי כפר-סבא, ובשובי מסיורי בשדות הייתי מוצא מדי פעם ערימות מיטלטלין ופנים חדשות של בני-אדם העמלים למתוח שמיכות או שטיחים על שרידי קירות בתיהם ללינת הלילה הראשון על חורבות מה שהיה להם פעם קורת-גג. הישוב גדל מיום ליום. מצב הרוח היה מרומם ואיש לאחיו הצהיל פנים. השוטרים הערבים חזרו לבסיסם ביפו ובשדות ובכרמים נראה החורש היהודי. חרם חמור הוטל על עבודה ערבית ופני ערבי בל ייראו במושבה המחדשת את קיומה אחרי ההרס והחורבן שפגען בה. חרם זה נשמר בקפדנות עד שבא ד''ר סלור והקים מחדש את ביתו בקצה המזרחי של המושבה. הערבים היו לקוחותיו העיקריים ועליהם היתה פרנסתו. הוא היה הראשון למפירי החרם בכפר-סבא. אנו, חברי כפר-מל''ל, החלטנו לעזוב את כפר-סבא ולחזור למושבנו כפר-מל''ל ולהקים את הריסותיו''.
אברהם דרויאן, שהיה שומר בכפר-סבא באותו השנים מספר :
''ליל שבת אחד, בחול המועד של פסח, שמעתי רעש של קרב יריות עולה מצד נבי-ימין, הנמצאת בין קלקיליה וכפר-סבא הערבית. ביום ראשון נודע לי שמפרדסו של איסר גולדברג במגדיאל גנבי את המשאבה וכל ציודה מן הבאר. שעה שהגנבים התרחקו עם שללם נתקלו בסיור שוטרים ומכאן חילופי היריות שנשמעו למרחוק.
277