פקודתו הראשונה נמצאה המושבה כפר-סבא מחוץ למחוז הגירוש ולא היה לו נימוק להרחיב את תוקף פקודת הגירוש גם על כפר-סבא, אך בתוך גבולות החוק השתדלו אנשי השלטון להציק לגולים ככל האפשר.
אחד האמצעים לכך היה חיפוש אחרי ''פרארים'' - משתמטים מהשירות בצבא - אף כי לפי החוק העותומאני לא חלה חובת גיוס על הגולים. פעם, ביום שבת בבוקר, כשהמתיישבים והגולים עמדו בתפילה בציבור בבית הרופא סלור, באו חיילים תורכיים, תפסו כ-20 מהגולים, רובם זקנים, ולקחו אותם לקלקיליה כמשתמטים. אחרי השתדלויות שוחררו וחזרו ברגל לכפר-סבא. ופעם, בערב של יום חול, באו החיילים, אסרו את כל הגברים שמצאו והוליכום לקלקיליה. אחרי שלנו שני לילות באורווה העבירום לבית-הסוהר בטול-כרם. הנשים והטף במושבה היו שרויים באימה גדולה, שמא הוצאו הגברים מהמושבה, כדי שתושבי הכפרים יוכלו להתנפל עליה. הודות להתערבותו של ראש עיריית טול-כרם שוחררו האסורים על סמך התעודות שבידיהם, בתור ''כלי קודש''. יואל אברוצקי ונתן רפופורט, שלא היו בידיהם תעודות כאלה, נשלחו תחת משמר מזויין לדמשק, אך בדרך הצליחו להימלט ולהגיע הביתה בריאים ושלמים.
כדי להינצל מהחיפושים והמאסרים הונהג, שאיש אחד יעמיד תמיד על המשמר בסוכה שליד היער, על ראש הגבעה, ויסקור במשקפת את הדרך מקלקיליה. ואם יראה מרחוק חיילים באים, יסיר מעל הסוכה את הסמרטוט הלבן, שהיה תלוי מעליה. כשראו את הסמרטוט נעלם היו כל חייבי הגיוס בורחים אל הכרמים.
קשה היתה הספקת המים מהבאר הפרימיטיבית היחידה לקהל הרב שמילא את המושבה. ועד ההגירה המרכזי השתדל לכונו על הבאר משאבה מנועית, אבל לא הספיק להציבה במקום, כי המנוע היה חסר חלקים ולא יכלו להשיגם. השאיבה במשאבה היתה קשה מאוד, אך נמצאו אנשים, שעבדו בשכר והניעו את המשאבה כל היום בכוח שריריהם, גם כך לא הספיקו המים לכל הצרכים.
מחמת הצפיפות והלכלוך התחילו כינים שורצות על הגולים ופרצה בקרבם מגיפה של שיפוס הבהרות, ועד ההגירה סידר בית-חולים ארעי באחת הרפתות שבבניין הציבורי. ד''ר קריגר מתל-אביב והרופא המקומי צבי סלור שימשו בו כרופאים. אחיות נמצאו בין הגולות, אך היה צורך גם בעזרת מתנדבות, גם משבח סודר בעזרת ועד ההגירה להזנת הרעבים.
112