אני מטפסת ועולה על הבריכה. סולם הבזל חורק וגונח תחתי, כאומר: להתראות. והנה אני למעלה. מה יפה העולם. האדמה מכסיפה לאור הירח. האויר רוגע. שקט. הט אוזן ותשמע את הלמות לב העולם.

אבל אני כאן במרומים, לא לחזות בהוד הלילה באתי, לא להקשיב לקול החיים, אלא לקלוט רחשי מות. רבבות כוכבים מנצנצים מעל ראשי ואני מה אהבתים וכעת אתנכר להם. עיני תרה אחרי נקודת אור יחידה המופיעה ונעלמת לרגעים שם בקצה האופק. עלי להבחין בסמני האיום ולבשר את סכנת המות.

וכאשר תלאינה עיני מהבטה מאומצת אשפילן רגע ארצה. ענן כהה רובץ לרגלי, כתם דם. כאן כרעה חיה'לה. וככל אשר אוסיף להביט בענן אשר על הרצפה כן תתחור לפני דמותה יותר ויותר. והנה מתיצב הכתם ועומד קוממיות. רעד עובר בכל גופי:

''האת היא, חיה'לה? כמעט שלא נזדמן לנו לשוחח מעט יחד. אבל את דמותך אזכור יפה. ראי נא חיה'לה, באתי למלא את מקומך''. ותזדעזע הדמות ושפתיה נעו ותמלל חרש: ''הזהרי, הרכיני קומתך''. אחר צנחה, נשמטה ונהפכה שוב לכתם כהה על הרצפה.

פתאום - יריה ועוד יריה. אני כורעת ומשתטחת על הרצפה ומציצה בנקב הקיר החוצה. דמויות שחורות מגיחות מהחדרים וזוחלות לכל העברים, לעמדות.

- - - בוקר. אני יוצאת לעבודה. הלמות הפטישים וטרטור מכונת הבטון מגיעים לאזני כזמר עליז המבשר חיים. צחוק תינוק זך וצלול מתגלגל בחלל החצר, מרעיד את הלבבות הקפואים ומעלה קו אור על הפנים הזעומות.

אכן, על אלה כדאי להלחם עד מות.

חוה פ.
''רמת-הכובש

22