כב. היציאה מכפר-סבא.
על פי עצת הד''ר קריגר, והרופאים ד''ר יפה והד''ר שירמן, שכלם פה אחד אמרו, שאין עצה-אחרת לכפר-סבא, להקטין את המחלות, וכך להנצל מהפצצות, שיהיו פחות פצועים - רק לשלוח בהדרגה לאט-לאט, מאין עגלות, מהגרים מפה להגליל ולזכרון. ואחרי שהתאספנו ודנינו בדבר, ואע''פ שידענו שהמגרים יתנגדו בכל תוקף לזה, כי אחרי כל אלה התקוה לא אפסה להגאל, והלא ימי הפסח קרובים, ואיך אפשר שלא נגאל בחג החרות הזה? התחלנו לחקור ביניהם מי רוצה לנסוע הגלילה אחרי שהיריות במושבה נעשו למקרים פתאומים ותכופים. ואמנם נמצאו מוגי-לב וישרי המח שהסכימו לנסוע. ובכן פנינו למר דיזנגוף שיבא לעזור לנו לסדר את היציאה. ואמנם הוא בא, ואתו יחד סדרנו את סדר היציאה, והוא ואדון סלור פנו לגנרלים ובקשו מהם עגלות של הצבא בכדי להוציא את הקהל הגדול הזה כ-1300 נפש. גם העגלות היהודיות מהגליל שהיו באות להביא לנו קמח-ומכלת כששבו לקחו אתן איזה משפחות לזכרון ולהגליל, אבל רוב המהגרים לא רצו בשום אופן לעזוב את המקום באמרם: ''אותם רוצים לשלוח הגלילה וחברי הועד ישארו פה בכדי לעבור ליפו קודם''. ''תסעו אתם קודם ואח''כ נסע אנחנו''. ואחרי שנתנו להם להבין שבאם יסע הועד קודם לא ישאר מי שידאג עבורם יום יומים וגם מי שיסדר את היציאה, לא שמו את זה אל לבם, והעגלות שנשלחו ע''י הצבא לקחו רק משפחות שהבינו את המצב56
