בשנת 1935 קבל חופשה, נסע לורשה ושם נשא אשה, ויחד השתקעו במשק ''האוצר''. עם פרוץ המאורעות באפריל 1936, העביר את אשתו אשר הרתה לבית הוריו בראשון-לציון. המשק אשר באופן גיאוגרפי נתון באיזור ערבי בהיותו שכן לכפר קלקיליה נעשה מקום מסוכן בהחלט, אבל בעוז רוחו השפיע על הפועלים להשאר במקום ולא לפנות את המשק.

התקפות על המשק היו תכופות מאד. יום יום יריות, יום יום נתוק טלפון. מאיר היה נוסע יום יום לכפר-סבא להביא אוכל לפועלים. לא עזרו הפצרות ידידים בכפר-סבא, לא עזרו הפצרות כל בני המשפחה וידידים שיעזוב את המקום, הוא באחת - אין מזניחים משק עברי הפקר. לפני פסח ילדה לו אשתו בת ולמרות סכנת הדרכים היה נוסע פעם בשבוע לראשון-לציון לראות את אשתו וילדתו. -

הערבים השכנים אשר התידדו אתו באו אליו במשלחת ובקשוהו לפנות את המקום, כי נודע להם שכנופיה מבני קלקיליה החליטה לרצוח אותו ואת כל בני המשק. תשובתו היתה:''כל עוד שהוא חי לא יעיז איש לדרוך רגלו בגבולות המשק''. לא עזרה גם דרישת המטרה לפנות את המקום. לקצין ענה: ''רק מעל לגופי יצליחו הערבים לבוא אל המשק''.

המצב נהיה חמור יותר ויותר, ההתקפות חזקו. הפועלים חדלו לצאת את המקום והמשק היה סגור ומסוגר. בלוית גפיר ולפעמים גם יחידי היה הולך לכפר-סבא להשיג את הדרוש להם. ולא רק להם אלא גם לערבים השכנים שמסבת השביתה לא יכלו להשיג את מבוקשים. מאיר העביר את אשתו ואת ילדתו לגור בכפר-סבא בקרבת מקום אליו, אבל הוא לא היה אתם. את הלילות בלה בשמירה במשק ורק לשבת היה בא לשעות אחדות להיות בחברת משפחתו שהיתה חביבה עליו מאד.

- פעם בחזרו מבקור בראשון-לציון על יד בית דגון עצרו אותו שוטרים ערבים וערכו חפוש ומצאו אצלו אקדח טעון. כשהופיע לפני השופט האנגלי וכשקצין המשטרה הסביר לשופט את תפקידו הקשה של מאיר בין שודדי קלקיליה והסכנה הכרוכה בנסיעותיו, פנה השופט אל מאיר ואמר: חבל שהחוק מחייב אותי לענוש אותך, ופסק 5 לירות קנס. - מאיר שלם את הקנס, אך לא לפי הפרוצדורה הנכונה, והיות והמשטרה ביפו הממונה על בית דגון קבלה את פסק הדין, הוציאה פקודת מאסר נגד מאיר.

אח''כ הופיע לפני המשטרה והסביר לקצין שהכסף שולם אלא הקבלה נמצאת בידי הקצין האנגלי אשר בבית דגון. נתנו לו זמן עד הצהרים להביא את הקבלה ולא יאסר. מאיר היה אז חולה ובארבעים מעלות חום הופיע ביפו. למרות בקשת

26