'' תחזקנה ידי המחוננים ''

במלאות 70 שנה לגאולת אדמת כפר-סבא (אדמתה נגאלה ב-1892 ע''י קבוצה ציונית שבראשה ר' יחיאל מיכאל פינס), בפרוש חג מלאות 60 שנה לראשית ישובה ו-40 שנה לשובם של גוליה אל מושבתם הדלה, ההרוסה והשדודה (אחר פרעות 1921) הוכרז על כפר-סבא כעיר. המושבה הותיקה הנושאת בתואר אם-מושבות השרון תהיה בחג העצמאות ה-14 של המדינה לעיר ה-26 שלה ולא נשאר לנו אלא לברך על המוגמר ולהתאים את עצמנו למציאות החדשה - מציאות ישראלית המתחדשת לבקרים.

''דומים המתישבים הראשונים לשורת ברושים זקופי קומה המושרשים עמוק בקרקע, ובבוא סערה הם כופפים את ראשיהם קמעה, אך כעבור זעם זוקפים הם את ראשיהם בגאוה ושוב עומדים איתן במקומם'' - כך כתב אחד מבוניה של המושבה עוד בשנות ה-30, המטייל כיום בחוצות המושבה (סליחה - העיר) עוד ימצא בה 2-3 ברושים עתיקי גזע וכפופים וכמותם גם 2-3 מהראשונים כפופים אף הם.

חנוכת הכביש הראשון

היה זה רק לפני 23 שנה, ב-15 בפברואר 1940, המושבה הותיקה כפר-סבא חגגה זו הפעם הראשונה בתולדותיה (אחר 37 שנות קיומה) חגיגת

''חנוכת-הכביש הראשון'' והיה זה, לפי העתונות, ''יום גדול למושבה כולה כאשר כל המושבה זקנים וצעירים נשים וטף התכנסו לככר

המושבה כדי להשתתף בשמחה הגדולה, שהיויתה לשמחת הישוב כולו''. אך בפתח בתי-התושבים המעטים הונח כרוז בו נאמר: ''חג זה לא חגנו פתחהוא, ואין לנו חלק בו''.

בכרוז זה שחופץ ע''י איכרי-המושבה נקראו תושביה ''שלא להשתתף בחג זה וגם לא בחגיגות הבאות לקדש את אשר נעשה באונס ולהצדיק בזבוז כספים ציבוריים. כבישים אלה, נאמר בהמשך הכרוז , נסללו בכוח נגד רצונם של בעלי הבתים והחקלאים במושבה''. למען הדיוק, , היה זה דברם של החקלאים הותיקים.אבל אחד מבני המושבה, צעיר מחונן כתב (ב''הבוקר'' מיום 15.2.40) דברים אחרים, הראויים להיות מועתקים במלואם וכלשונם:

'' תחזקנה ידי המחוננים''! ''במרכז המושבה, על פרשת הרחובות'', כתב הצעיר, '' נסללה במהירות הככר - עמוד בטון. והנה רואה אני בעיני רוחי על העמוד חקקו מקימיו באותיות זהב לאמור: בשנה הראשונה לשלטון הפועלים בכפר-סבא נגאלו רחובותיה מחרפת חולות קדומים, כי שופרו ושופצו באבן ומלט. 37 שנים חיכתה לגאולה והנה זה באה. בשנה זו, ראשונה לשלטון הפועלים הפכה מכפר לכרך. אנשי יצירה והעזה לקחו מקום נחלשים חסרי מעש. עמוד זה וכבישים אלה עדים לכך לעולמי עד''.

''ומעברו השני של העמוד הטביעו אלמונים כתובת זו, בתמצית דמם, לאמור: בשנה זו הגיע עד לעברי פי-פחת מפעל--יצירה כביר בן 37 שנים. בשנה זו חרבו פרדסים ויבשו עצים, רעבו אכרים, כרעו תחת עול מסים ויסורים. ארבע עשרות שנים עמלו אכרים, חלמו, לחמו ויצרו, הפכו בדמם שממות מולדת. עדים לכך - בתים , בארות ועצים. חיו וגם מתו, כי רבו הנופלים במלחמת היצירה. עדים לכך קברות הקדושים אשר בבית-העלמין.

תחזקנה ידי המחוננים''.

(ראשיתו כך קונן אחד הצעירים המחוננים (עתה מנהל אחד המפעלים הגדולים בארץ) על סלילת הכביש הראשון במושבה.

מאז ההכרזה של האכרים הכורעים תחת עול מסים ויסורים לא חלו אלא פחות מ-25 שנה. סקירות של אירגוני חקלאים והנהלת ''מפעל מיים"(ראשיתו באר אחת ממנה נשאבו בגלגל-יד 20 ממ''ק מים בשעה ועתה - - 13 בארות המפיקות 10 מיליון ממ''ק מים) מגלות שעוד כיום יש באזור כפר-סבא כשמונת אלפים דונם מעובדים בחקלאות מהן יותר מ-5000 דונם מטע הדרים וגידולי שדה המעסיקים יותר מ-2500 פועלים המהווים יותר מ 60% מהמפרנסים במקום. חקלאיה הותיקים והצעירים מיצרים כ-5000 טון תפוחי אדמה, כ-17 מיליון ביצים, מאות שונות של בוטנים וכותנה ועשרות אלפים ליטר חלב וכן גידולים אחרים.

את מקום ה''סורבה'' (קבוצות פועלים ופועלות שעבדובבירור ובאריזה כשהם יושבים על הקרקע) תופסים אתה בתי-אריזה חדשיםP> ומשוכללים המיצאים כחצי מיליון תיבות הדרים כ''א.

כן פועלים במקום 3 מחסני-מיון לבוטנים ומחנסי-קירור וכו'. הערך הכללי של הייצור החקלאי נאמד ב-4 מיליון ל''י בשנה. בסיכום - מצבם של החקלאים לא היה מעולם כה טוב כפי שהוא עתה ואין עין איש צרה בהם חלילה. להיפך - הדברים נאמרים תוך סיפוק נפשי מלא על ההישגים הם חלק בלתי-נפרד מההישגים הכלליים של המקום.

המאבק לעבודה עברית

אולם הישג זה אינו רק הישגים של החקלאים, אלא בראש-וראשונה הישגו של הפועל העברי: מאבקו הגדול על זכותו לעבודה, מאבק אשר שימש סמל ודגל לחינוך חלוצי ואשר עליו אמר ב. כצנלסון ז''ל: ''מערכה כזו לא היתה מיום היות תנועת הפועלים בארץ''.

היה זה בהתחלת שנות השלושים, שנות-גאות לשרון המחודש. שטחי המטעים הגדולים תבעו ידים עובדות. ממדי העליה לא תאמו את צרכי המשק העברי, שפע העבודה בבנין בעיר ותנאי השכר עמדו בניגוד גמור לתנאי החיים והשכר המקובלים במושבה. הנדידה מהכפר לעיר נוצלה ע''י המנהיגים שלא ראו בעין יפה את השתרשותו של הפועל העברי במושבה. העבודה הזרה הלכה ורבתה. בתגובה להתנכרותם של האכרים קראה ההסתדרות לעזוב את פיגומי הבנין, את סדנת התעשיה והמשרד כדי לעמוד במבחן גדול זה. כל אלה שימשו רקע ל''מאורעות כפר-סבא''. משמרות בהם השתתפו בצד אנשי העמל בכפר גם אנשי ההתישבות וכן גם סופרים, משוררים, רופאים, מורים, אמנים, אנשים מחוגי הישוב המתקדם וכן גם משדרות עממיות רחבות. בעקבותיהם באו משפטים, קנסות כסף חמורים, מאסרים ממושכים ואף פרסום החוק שהכריז על המשמרת כבלתי-חוקית, כל אלה רק הגבירו את זרם המתנדבים והסעירו את הרוחות בישוב אשר מוסדותיו העליונים, הועד-הלאומי והועד הפועל הציוני שהתכנסו בירושלים קבעו - כי גורל מלחמת העבודה העברית יקבע את גורל עתידנו הלאומי בארץ.

מאבק זה הגיע לשיאו במשפט האדמיניסטרטיבי נגד ארבעת חברי מועצת הפועלים וסופרו של ''דבר' אשר נאשמו בהשתתפות אקטיבית בארגון משמרות למען העבודה העברית . אמנם, השופט, המושל הנפתי ביפן שיחרר שנים מהנאשמים לאחר שקיבל את דעת הסניגור שנוכחותם במשמרת היתה לרגל מלוי תפקידם (הכונה למזכיר מועצת הפועלים דאז ב. מינקובסקי (מניב) וסופר ''דבר'') ואילו את שלושת הנאשמים הראשונים שלח לכלא למשך ששה חודשים אלא אם יסכימו לחתום על התחייבות ל''התנהגות טובה'' למשך שלוש שנים. החברים פ. קוזלובסקי, עתה שר המסחר והתעשיה, פ. ספיר, ר. שריבמן, עתה נציב עובדי המדינה, ר. שרי, וי. בנקובר, חבר הועד הפועל של ההסתדרות, איש רמת-הכובש סרבו לחתום על התחיבות כזאות והם הלכו לכלא בו, כבר ישבו כאסירים ארבע עשר חברים אחרים אשר נדונו לתקופות מאסר שונות. ב. מניב נדון אחר מכן לשני חדשי מאסר עם עבודת פרך. עמו נידונו גם ש. קושניר, מ. דנאי, ד. שוכמן, צ. מוסטוי וי. עמרמי.

כפושעים פליליים היו האסירים - מגולחי-ראש ולבושים סחבות בגדי-אסירים - לעשות את כל עבודות האסירים, אך כל אמצעי-הלחץ לא יכלו לשבור את עמידתם הגאה והמיצה של אסירי- העבודה העברית אשר ראו בעונשם זה מאבקו של הישוב ושל מוסדותיו העליונים על זכות קיומו של הפועל העברי במשק העברי. הביקורים אצל האסירים בבתי-הכלא ביפו, בירושלים, וברמלה הפכו להפגנות אהדה גדולות שהדיהם הגיעו לכל קצות העולם. היתה זו תעודת-כבוד לכל איש בישוב להשתתף במערכה זו בו תלוי היה עתידו של הפועל העברי ועתיד תקומת ישראל. לא היה עוד נושא ישובי שהוקדשה לו ספרות בשירה, בפובליציסטיקה ובמאמרים כפי שהוקדשו לשאלת העבודה העברית.

המאבק המוניציפאלי

מאבק אחר, לא קטן מקודמו היה המאבק על זכות אזרח לפעול בשטח המוניציפלי. עד 1927 היו לכפר-סבא שני ועדים: אחד בפתח- תקוה, של בעלי הנחלות שישבו מחוץ למקום, וועד שני שנבחר ע''י התושבים בכפר-סבא. המריבות בין הוועדים לא פסקו והפועלים המעטים שעבדובמקום שותפו בוועד בתורת חסר בלבד. ציבור הפועלים שהלך וגדל לא השלים כי נציגיו ייבחרו בבחסדי נותני העבודה ותבע את זכותו לבחור את נציגיו כרצונו. בשנת 1929 נבחר לראשונה ועד מוסכם בין שלוש סיעות האיכרים, התושבים והפועלים אך הסיכסוכים שהתחדשו ביתר שאת הביאו לפירוקו המהיר של הועד וכל העניינים והשרותים הציבוריים הוזנחו. בעלי המגרשים ניצלו הזדמנות של הפקרות ובנו בתים ללא סדר וללא הצדקה: בית הספר נסגר בכל יום שני וחמישי וחברת החשמל הפסיקה את המאור ברחובות המושבה והדואר ניתק את הטלפון היחידי שהיה במשרד הועד. כל מאמצי הנהלת הועד הלאומי לקיים בחירות נתקלו בקרוב מוחלט של האכרים במקום אשר שלל בעיקר את שיטת הבחירות הדמוקרטית של כנסת ישראל.

אחרי שנתיים של עזובה והפקרות פנתה מועצת הפועלים.באמצעות המוסדות העליונים של הישוב בדרישה נמרצת לחקור במצב הירוד של המושבה ולהכריז על בחירות חוקיות למועצת המושבה. חקירה זו נמשכה יותר משנתייפ ורק באוקטובר 1936 הודיעו שלטונות המנדט על הצעת חוקה למועצה המקומית. אך בדיון הראשון שהיה על החוקה התברר כי רוב סעיפי החוקה מכוונים לשלילת זכות הבחירה מאת הפועל. צמצום מספר הבוחרים ותחום השיפוט של המושבה.

מאמצי ההסתדרות לשינוי החוקה לא הצטמצמו בפעולה מקומית בלבד הדי המאבק הזה על קביעת מעמד מוניציפאלי חוקי ודמוקרטי הגיעו עד למשרדים הראשיים של שלטונות המנדט ואף הובאו בפני הועדה המלכותית (ועדת פיל) בעקבות הפועלות האלה בהם נטלו חלק רב החברים דב הוז ז''ל. ויבדלו לחיים ארוכים י. בו-צבי, ראש הועד הלאומי דאז ועתה נשיא המדינה וצ. ברנזון שופט בית הדין העליון התפרסמה במארס 1937 חוקה המועצה המקומית לפיה היתה המועצה הראשונה ממונה אך כל המועצות הבאות היו צריכות להבחר בהתאם לחוקה הבחירות החדשה. בבחירות 1939 עברה הנהלת המועצה לידי נציגי ההסתדרות. את מקומה של העזובה המתמדת תפסו הסדר והנקיון שהשתררו במושבה שהחלה לשוקק חיים תוססים; הוקמו מוסדות ציבור. מוסדות בריאות וראשית ניצגי התעשיה לשם הבטחת התעסוקה לפועלים הרבים שזרמו אליה

בטחון המושבה

אך גם תקופה זו לא היתה סוגה בשושנים. שתי המערכות הללו - המערכה על העבודה העברית והמערכה על זכות האזרח לא יכלו להאפיל על מערכה אחרת והיא המערכה על בטחון המושבה. הסכנה המשותפת והעמידה הממושכת במערכה זו על בטחונה של המושבה הביאו לליכוד היריבים המובהקים לצורך הבטחת השמירה והבטחון. במשך כל תקופת המלחמה נמצאה כפר-סבא במצב מיוחד במינו. אף שלא היתה בקו חזית לפי המושג הצבאי היתה נתונה תמיד בתוך האש והפגזות האויב שלא פסקו אף בימי ההפוגה השונים. ברכוש ובנפש נרתמה המועצה למאמץ בטחוני זה. התגרויות הערבים נתנו את אותןתיהם בראש וראשונה במקומות העבודה מסביב למושבה ויריות על פועלים בדרכם לעבודה, בעבודה ובשבים ממנה היתה מנת חלקם היום-יומי. עם ריבוי החזיתות בארץ הגיע המצב עד כדי כך שהמושבה נצטוותה ע''י שלטונות הבטחון להתכונן לפינוי חלקי של המושבה (שלא יצא לפועל).

אוירת התנדבות ששררה בכל רחבי הארץ לא פסחה על כפר-סבא, בה היתה קיימת לשכת גיוס אזורית דרכה עברו רבבות מתגייסים ומתנדבים ותא ההגנה שהיה קיים במקום היה אחד התאים המסודרים מבחינה ארגונית וגם מבחינת הצייד. בפרוץ מלחמת השחרור תפסה המושבה שוב מקום נכבד במספר מתנדביה לשרותי ההגנה ולצבא ההגנה לישראל ובני המושבה השתתפו באופן פעיל בכל מבצעיה. לא היה כמעט מבצע אחד שבני המושבה לא לקחו חלק בשדה הקרב ובכל חלקי הארץ, בשחרור ירושלים, בכיבוש מרכזי הארץ בקרבות בנגב ובגליל.

למרבה הצער והכאב שאין להם ביטוי, לא זכו כמה עשרות לשוב למושבה כאשר זרע נצחון מעליהם, בניהם פרחי המושבה וחניכיה, מפעילים ועולים חדשים זה מקרוב באו למקום. זכרם של כל אלה אשר בעוז רוחם ובחרוף נפשם הגשימו את תקוות הדור לתקומת המדינה, יישמר בכל לב תושבי המושבה לנצח ישראל ולתפארתה. לזכרם הוקמו במושבה שלוש המפעלים — גינת המגינים, מערבית למרכזה של העיר ואילו במזרחה ממנה מתנוססים לתפארת המקום גן הזכרון הגדול והנאה שבמרכזו מתנוסס גל עד רב הרושם.

ביום חגיגות הכרזת כפר-סבא לעיר יפקד מקומם של כל אותם הבנים אשר נחנו את חייהם למען הבטחת בטחונה של המושבה ושל המדינה.