וכתופעת-לווי להחרמת הרכוש לצרכי המאמץ המלחמתי בא שוד פשוט. וכל אלה יחד רוששו את המתיישבים.

ב-1918 נשברה חזית התורכים והם נסוגו בחפזון צפונה. המהגרים והמתיישבים נצטוו לעזוב את המושבה, עברו לחדרה וזכרון-יעקב ועל כפר-סבא ירד חורבן גמור. רק כעבור שנה התחילו המתיישבים חוזרים למושבה. לאחר שהשיגו הלוואות התחילו שוב בנטיעת כרמי שקדים, זיתים וגפנים. כדי להרחיב את המושבה העניקו המתיישבים הוותיקים קרקע בחינם לאנשים המוכנים לבוא ולהתיישב במקום. ואמנם התרחבה המושבה, וב-1919 נבחר בה הוועד הראשון. אבל גם נסיון מחודש זה להיאחז באדמה לא נמשך זמן רב.

ב-1921 פרצו מאורעות-דמים בארץ ועל תושבי כפר-סבא ריחפה סכנת כליה. ערביי אבו-קישק, גדול השבטים באזור, ואנשי כל הכפרים הערביים בסביבה עלו על המושבה. הממתיישבים התעקשו ולא רצו לעזוב את מושבתם.

ברגע האחרון הספיקו להמלט, מאין ברירה, ולעבור לפתח-תקווה ורק את נפשם הצילו. הערבים שהתנפלן והחריבו את המושבה שדדו את כל הרכוש שהשאירו המתיישבים במקום. עם פינוי המושבה נסתיים פרק נוסף בתולדות חלקת-האדמה היהודית שבין ''פתח-תקווה לחדרה''. מאמצי המתיישבים לקיים את המושבה נכזבו שוב, אבל רק לזמן קצר: לא עברה שנה והעקשנים ובעלי האמונה שבמתיישבים חזרו לכפר-סבא והחלו מקימים בכוחות מחודשים את הריסותיה.