''לאט-לאט גברנו, נוספו בתים, נפשות, ובאו גם בעלי הון והתחילו בנטיעת פרדסים. העבודה נעשתה בידיים עבריות והמושבה הלכה וגדלה. לא ארכו הימים והרפתות הציבוריות הפכו בית-ספר לילדים. פרדסים רעננים כיתרו כל בית וחצר. כרמים מוזנחים נעקרו וניטעו פרדסים. המנועים תיקתקו וטרקטורים געשו ורעשו. בכל פינה שמחת בניין ויצירה''.
מנחם, בנו של אלכסנדר נורדשטיין, מספר :
''ב-1919 עבר אבא עם כל משפחתו לכפר-סבא כחלוץ לפני המחנה, בין מחדשי הישוב אשר חרב בזמן המלחמה, וניסה להקים משק. הוא הביא אתו מרחובות כמה תרנגולות ועגלה קטנה. בראשית צעדיו ניסה להקים גן ירק קטן לצרכי הבית והיה בין הראשונים שזרעו תפוחי-אדמה בכפר-סבא. הוא זרע גם עדשים וחיטה ובאיטיות בנה את הבית ברחוב תל-חי. לבדו היה נושא על גב החמור אבנים מההרים אשר לרגלי העיירה הערבית קלקיליה.
''אחרי פרעות מאי 1921 חייתה המשפחה יותר משנה בפתח-תקווה. אבא חי מעבודה שכירה ונעזר בחלבו של שלוש הפרות שהיו לו, אך נפשו נמשכה לכפר-סבא. בסוף 1922 החליט אבא לחזור לכפר-סבא. הוא העמיס את כל הכבודה על עגלה שכורה וחזר לכפר-סבא שהיתה בשממונהו ללא נפש חיה, שרופה וחרבה. אבא הקים באחד הבתים החרבים אוהל, אשר נקנה מעודפי הצבא הבריטי, ובו איכסן את משפחתו בת שש הנפשות. הצטרף אלינו גם נפח בשם אייזמן, שהיה ערירי.
''אני, שהייתי אז בן שבע שנים, הייתי רוכב על חמור פעם בשבוע ומביא על גבו ארבעה פחי מים מהירקון. במים אלו השתמשנו כל השבוע לשתיה ולצרכי הבית.
''אותו חורף ראשון בכפר-סבא לאחר שחזרנו אליה היה חורף זועף. רוחות חזקות נשבו וגשמים לא פסקו לרדת בימים ובלילות, ואנו יושבים באוהל צר ללא כל קשר עם ישוב כלשהו, ללא פת לחם ומאכלנו מסתכם בקציצות מעשב החלמית ובחלב שנתנו פרותינו בצמצום רב - 2 ליטר ביום כל פרה. המצב הזה נמשך לא יום אחד, אלא שבועות. קופאים מקור ומזי רעב, ללא פרוסת לחם בבית ובלי שאיש יידע, שקיימת משפחה בשממה הזו.
''המשפחה התקיימה מן הפרות שנתנו מעט חלב וממנו עשינו גבינה וחמאה,
146