''חורשת אקליפטוסים כיתרונו מעברים ואלה שיוו למושבתנו חן ונעימות, באותו קיץ פרצה קדחת ממארת, אשר גרמה למותה של נערה צעירה וחיננית, המתיישבים החדשים עבדו במרץ והחלו בבניין - מי לקומם את הנהרס ומי לבנות מחדש, את אבני הבניין היו מביאים ממרחקים, מה'חירבה' ומג'לג'וליה, בעמל רב, בשר לא בא אל פינו ; היינו צמחוניים, כי שוחט לא היה לנו וגם לא שאר 'כלי קודש', אף לא מניין לתפילה,
''בינתיים יריד עלינו חחורף ונאלצנו להחליף את מעון הקיץ (הסוכה) שלנו באחת הרפתות הציבוריות, אשר עמדה ריקה, מאז היו הסוסים שכנינו הקרובים ביותר. בימות הגשמים, כשהמשאבה היתה מקולקלת, היינו שואבים לצרכינו מים דלוחים ממימי הגשמים אשר ניקוו בחפירות ובבורות שבשדה.
''הגיע אביב 1921. התבואה והקטניות בשלו ואספנון הגורנה. גם בניין ביתנו החדש נשלם ועברנו לדור בו ברוב חדווה ותקוות משעשעות, אך שמחה זו לא ארכה, כעבור זמן מועט נעקרנו מן הבית ומו המקום ביד אכזרית של הגורל, מחמת המאורעות נאלצנו לעבור לפתח-תקווה.
''כל עמלנו ויגיענו היו לבז ולמאכולת אש, יומיים לפני המקרה חדלו הפועלים הערביים לבוא לעבודה במושבה. רק הפועל השנתי שלנו, חסן, הופיע אצלנו בשעה מוקדמת בבוקר והוא חיוור ונרעש, הוא הודיע, כי בכפרים הסמוכים יש רוגזה רבה, וכי מתכוננים להתנפל עלינו ועל כל מושבות היהודים כדי לשחטנו ולהשמידנו.
''כראות חסן את אבי עומד במריו ואיננו מכיר בסכנה, ביקש כי ימיסרו לידיו את הילדים, אותי ואת יתר הקטבים, והוא יגן עלינו בביתו עד טיפת דמו האחרונה. צר היה לו על הילדים שייהרגו.
''בערב, יום לפני בואו של חסן אלינו, היה נסיון להתקיפנון, באו ערבים מזויינים וגם שלושה שוטרים ערבים וניסו להתנכל לנו, אך מזימתם סוכלה לאחר שהצלחנו לשכנעם, כי נשלחו אלינו כוחות-עזר רבים מתל-אביב.
''ערב יום המחרת היינו כולנו בעין-חי, שהיתה מקןם בטוח מבחינה איסטרטגית, לפתע קיבלנו פקודה נמרצת מפתח-תקווה לעזוב את המקום, לקחנו את האינוונטאר החי עמנו ועזבנו את ישובנו בידי האוייב, הגענו לפתח-תקווה ואיתנו חנפש בלבד. משם יכולנו לראות כעבור שעות מספר את תמרות העשן ולהבות האש, שעלו מתוך הגרנות שלנו ,בכפר-סבא והאירו את המקום ''.
136