כפר-סבא אחרי שיקומה המחודש
על כל החומרות והרשו לנו להמשיך. הגענו לזכרון-יעקב כשהרחוב היה מלא מטיילים לכבוד החג. כולם נדו לנו בראשם. - - - כבר ידענו, כי לכפר-סבא אי-אפשר לחזור, משום שאין שם אף חדר אחד שלם. לכן הסיעוני לפתח-תקווה. אחרי שהחלמתי התחלתי יחד עם שאר בני כפרי לטכס עצות ולגשת לפעולות כדי לקומם את כפר-סבא מהריסותיה''.
ופנינה שיינפיין מוסיפה :
''החזית התקרבה לכפר-סבא. הצבא התורכי התחפר כאן ואנו גורשנו מביתנו, שנמסר למפקדה התורכית, ועברנו לגור בבית שכננו מר זטלר, שבו כבר התגוררו, מאותה סיבה, שתי משפחות מטופלות בילדים. אנו, הקטנים, הצטופפנו תחת המיטות, וכרים וכסתות הגנו עלינו מרסיסי הפגזים המתפוצצים. רעב, מחסור ומגיפת טיפוס פקדו כל משפחה. משמים וקודר התהלך אבא, נושא כאב מר וצורב בלבו : חורשותיו נגדעו. עציו משמשים חומר הסקה לרכבת. עצי השקדים - למאכל סוסי הצבא. כל עמל כפיו ירד לטמיון לנגד עיניו ואין מושיע.
''בעבר הירקון כבר חונה הצבא האנגלי. אנו הופגזנו בלי הרף ונאלצנו לעזוב את המושבה. גם אנו בגולים. אספנו מעט מטלטלים, עלינו על העגלה, שלחנו מבט אחרון אל ביתנו שלא נראהו עוד ופנינו לחדרה.
''כשלדים היינו עם כיבוש הארץ בידי האנגלים. שמחנו על השחרור, אך לא היתה אפשרות לחזור לכפר-סבא. המלחמה החריבה את הכל, ומה שנשאר נשדד בידי ערביי הכפרים השכנים. אין בית ואין כרם ואף החורשות אינן, ותקווה לשקמם אין. נגור לפחות בקרבת המקום האהוב. שוב אנו באים לפתח-תקווה.
''שם התחיל אבא לרקום תכניות לעתיד ובינתיים עבד כשכיר יום בפרדס.
בערב היה חוזר עייף, שבור ומדוכא.
''למרבה הכאב והצער לא זכה אבא לחזור לכפר-סבא. בשעת עבודתו בפרדס נדקר בקוץ של לימון, שגרם לו הרעלת דם, ונלוותה לזה מחלת טיפוס ובכ''ה באב תרפ''א (1921) נלקח מאתנו והוא רק בן 42 שנה''.
ברוך אברוצקי מספר :
הגענו לכפר-סבא והשתכנו בבית אחי יואל, שכבר היה בעל בית של שני חדרים.
119