ויתר הילק אכל החסיל''. חדשים אחדים עברו עד אשר חידשה הארץ את כוחותיה ישבה לתת את פריה לעובדיה.
המטע הצעיר בכפר-סבא, אשר סבל קשה מפגיעת הצבא התורכי, שעקר את רובן כדי להסיק את קטרי הרכבות, נאכל בפיות הארבה. עם הופעת הארבה הודיע הוועד לכל בעלי הכרמים, שעליהם לחרוש את חלקותיהם. מאחר שהדבר לא עזר נאלצו המתיישבים לפנות לעזרת המוסדות, כי קופת הוועד התרוקנה. שיינקין ובריל, פקידי הוועד הארץ-ישראלי, הבטיחו עזרה כספית למלחמה בארבה, אבל עד מהרה לא נותר כמעט משק לעזור לו.
האסיפה הכללית הראשונה, שנערכה סוף-סוף בבית הוועד של המושבה ולא בפתח-תקווה (י''א בחשוון תרע''ה), נפתחה על-ידי יהלום (מבעלי הנחלאות) והוא דיווח על המצב הקשה של המתיישבים אחרי מכת הארבה.
אחדים מן המשתתפים התלוננו על כן, שגן-הילדים היה סגור רוב הזמן ושההוצאות עלו על התקציב שנקבע - 240 פראנק. הוחלט, שאיש אחד אינו יכול לשאת בשני תפקידים, ראש השומרים ומוכתר, ונקבע שווישני ואיתן יתחלקו בתפקידים. שכרו של המוכתר יהיה 20 פראנק בחודש. יהלום, ש. כהן, גולומב, ניימן ודיבוביץ נבחרו לוועד, אולם ניימן התפטר ובמקומו נכנס אוסטשינסקי. לוועד המקומי נבחרו רפופורט וחיימוביץ וכממלאי-מקום סקיבין ווישני.
בטרם הספיקו המתיישבים לשקם את המטע שחרב, נהפכה המושבה הקטנה מקלט לאלפי פליטים, שגורשו מיפו ומתל-אביב.
בראשית חודש ניסן תרע''ז (1917), כשהכינו האנגלים את התקפתם הראשונה על ארץ-ישראל, הוציא ג'מאל פחה פקודה לאמור : ''כל הנתינים העותומאנים שאינם בני דת מוחמד וכל היהודים בלי הבדל נתינות חייבים לעזוב את יפו ואת המושבות אשר מדרום לה''. לאחר השתדלות רבה נדחתה פקודת הגירוש על בני המושבות לזמן בלתי-מוגבל. אולם הפקודה בדבר גירוש יהודי יפו ותל-אביב נשארה בתקפה והוצאה לפועל באכזריות רבה בעצם הימים האחרונים שלפני חג הפסח.
פתח-תקווה וכפר-סבא היו בתחום נפת טול-כרס ומחוז שכם ודינן היה כדין צפון הארץ. על כן יצאו הגולים לכפר-סבא ולפתח-תקווה.
מסע העגלות, שהסיע את תושבי יפו ותל-אביב מעירם, היה מסע מזעזע וזכרן מעורר עד היום חרדה בלב הוותיקים. בי''ג בניסן תרע''ז כבר לא היו
110