המעברה הגדולה

העליה הכפילה את האוכלוסיה

המעברות, שהוקמו בחיפזון בכל מקום פנוי בכפר-סבא ולרוב במקומות בלתי- מתאימים, לא פתרו את בעיית הדיור של העולים. תנאי המגורים באוהלים, בבדונים ובצריפונים, שהוקמו בצפיפות מרובה, יצרו בעיות חמורות, שהכתובת היחידה להן היתה הרשות המקומית.

זרם העולים, שזרם אל המעברות, שינה לא רק את פני החברה אלא גם את אפשרויות הכלכלה במושבה. העולים החדשים היו מרובים מן הציבור הוותיק והחקלאות, שהיתה ענף הפרנסה העיקרי, שוב לא סיפקה את כל הצרכים, מה גם שלא כולם ראו בעין יפה את העיסוק בחקלאות. מחיצות של זרות חצצו בין שני חלקי הציבור, בין הוותיקים לבין העולים שמקרוב באו. אולם כשסערו הרוחות בחורף וגשמי זעף הפכו את מחנות העולים לביצות ורבים נשארו אחרי לילות זעף ללא יריעת גג לראשם, הראה הציבור הוותיק הרגשת אחריות. ילדי העולים ואף מבוגרים נאספו לבתים פרטיים ולבתי-הספר. הנשים אספו בגדים חמים ושמיכות למעו הנזקקים. הרשות המקומית שלחה צוות עובדים לתיקון היריעות ולניקוז השטח המוצף. כשעבר החורף באו הימים החמים ואף הם הוסיפו על סבלם של העולים.

ב-20,7.51 הונחה אבן-הפינה לשכונת עולים גדולה בכפר-סבא והיא נקראה על שמו של שר האוצר הראשון אליעזר קפלן. באירוע זה השתתף ראש הממשלה דוד בו-גוריון והוא עמד לשאת נאום גדול לפני הקהל הרב שהתכנס לכבוד המאורע,אולם בטרם החל בן-גוריון לשאת את דבריו נמסרה לו ההודעה על רצח עבדאללה מלך ירדן, ועל כן קיצר את דבריו, והסתפק בפניה לקהל העולים החדשים להשתתף במאבקים על כינון המדינה והגנתה.

הקשיים הכלכליים והיבוא, שגדלו מאוד, הולידו את תקופת הצנע. המזון חולק במנות קצובות לפי פנקסי-תלושים, ותורים הזדנבו ליד פתחי החנויות לצורך ושלא לצורך. החשש למחסור היה תמיד גדול יותר מאשר המחסור עצמו. הצנע והקיצוב הולידו שוק שחור ומחירים מופקעים ואף התעשרות של ספסרים. לשווא נאבקו הממשלה והרשויות המקומיות בתופעה חמורה זו. אך דומה שהציבור בכפר-סבא על כל שכבותיו גילה בגרות ציבורית רבה יותר, משנתגלתה במקומות

240