בתל-אביב חברי ועד העיר. בבוקר אותו יום גלתה הגימנסיה ''הרצליה'' על כל חניכיה ומחנכיה. כ-90 מבין התלמידים, חלוצים שהוריהם היו בחוץ-לארץ, צעדו בסך ברחוב הרצל - שהיה הרחוב הראשי - כשהם שרים במקהלה. בראש הצועדים הלך זקוף מנהל הגימנסיה ד''ר מטמן.

תוך זמן קצר היתה תל-אביב נטושה, כעיר שתושביה ניספו במגיפה.

יותר מ- 9,000 יהודים הוגלו אז מתל-אביב. נותרו בה רק מספר צעירים, שהתנדבו לשמור עליה. היו אלה יצחק אולשנסקי, אברהס אלדמע, הצייר נחום גוטמן, יצחק הוז, לאנדס, חיים נבון, שלום פחטר, קוריצקי, יוסף מנחם, סעדיה שושני, שמיון ושניידרמן. בין השומרים הללו הסתתרו גם שניים שחמקו מן הגיום לצבא התורכי. אחד מהם היה הסופר יוסף חיים ברנר.

רוב הגולים הגיעו לפתח-תקווה ולכפר-סבא והתגוררו שם בתנאים של מחנה, כי לא היו די בתים. את ארוחותיהם בישלו בתנורי טי, שבנו במו ידיהם.

''המוני מגורשים מפתח-תקווה ומתל-אביב נהרו אלינו בתקווה למצוא כאן מחסה מאימת המלחמה'', מספרת פנינה שיינפיין, ''אך לא היתה פינה פנויה לשכנם. אז קיבל אבא על עצמו להקים להם סוכות. שתילי האקליפטוס האהובים עליו, שבינתיים גדלו לעצים, נגדעו והוא בנה מהם סוכות וכיסה אותן בצמחי החילפה, שאינם חדירים למים. סוכות אלו היו מקלט עוני לגולים''.

''הכפר הקטן, כפר-סבא, נהפך במהירה לעיר בת אלפי תושבים, עם מוסדות עירוניים רבים'', מספר מ. קליונר (''מגילת כפר-סבא''). לרוב המהגרים היו ילדים. בין המהגרים נמצאו מורים אחדים מבתי-ספר בתל-אביב - א. ארנון, יוסף ריבלין, סוקניק, א. יונה וגוטמן. ביזמת ועד ההגירה נתארגן בית-ספר. ללימודים צורפו גם הילדים המעטים של התושבים המקומיים. את בית-הספר הזה שיכנו בסוכות, שהוקמו בחורשה של פסקל שבקרבת המושבה. הלימודים נמשכו בו עד סיום שנת הלימודים. נערכה חגיגת סיום בהשתתפות כל הקהל הרב, שמילא אז את המושבה. נשי התושביס הכינו מעשי אפיה. המורה א. ארנון בירך את הילדים, שיזכו לבוא ולבקר בחורשה את מקום בית-ספרם בכפר-סבא הגדולה והרחבה, אשר יהיו בה בתים למאות ותושבים לאלפים. דבריו נשמעו אז כהזיה.

העובדה שהמגורשים היו במקום כה קרוב לעירם היתה לצנינים בעיני אנשי השלטון. לגרש את המהגרים הלאה לא יכלו, כי הידיעות על האכזריות שבה בוצע הגירוש הועברו על-ידי ניל''י למצרים ומאיסטנבול באה הפקודה הדחופה למצביא ג'מאל פחה לשפר את היחס כלפי המהגרים ולהקל עליהם את החיים. לפי

111