אחרי פעילות תרבותית וציונית בעיר מולדתה עלתה מאשה ארצה בשנת 1905 אחרי אחיה צבי, והיא אז בת י''ח. בתחילה התישבה בפתח-תקוה. אחרי זמן-מה עברה ליפו (לשכונת נוה שלום) והתפרנסה ממלאכת התפירה, שהצטיינה בה. היא לימדה והכשירה בנות רבות במקצוע זה. מיד לעליתה התחילה להשתלם בעברית כדי שתוכל ללמד את המלאכה לתלמידותיה ולהסבירנה בשפתנו. דירתה היתה בחדר אחד בבנין ה''כולל'' של ''חובבי ציון'', כלומר: בבית ה''אוטןנומיה'', שכבר הסברתי את ענינה למעלה. מורי בית-הספר לבנות, שגרו באותו בית, הכירו את סגולותיה האישיות והציוניות, קירבוה והכניסוה לחברתם. תוך עבודתה הרבה במלאכתה ובהראות תלמידותיה, מצאה לה פנאי לשקודגם על טובת הזולת. היא יסדה אגודה לעזרה ולהדרכה לעולים החדשים. ביחוד עבדה במסירות בעזרה לבחורות גלמודות, שבאו אז בזרם העליה השניה. היא היתה מאכסנת אותן אצלה עד שהסתדרו בעבודה. חדרה נתפרסם בתור ''הכתובת'', שהעולות החדשות צריכות לפנות אליה לטובתן.

כדי להכיר את הארץ, היתה מצטרפת לכל חבורה של עולי-רגל וטיילנים שהלכו ברגל לתור את הארץ. לפני ראש-השנה עלתה ברגל לירושלים בחבורה שגם מנחם גנסין היה בתוכה. עם ביקור המקומות ההיסטוריים, מזכרות העבר, סרו גם לבית אליעזר בן יהודה, שייצג אז את ''חזון העתיד'' בפעולתו להחיאת שפתנו. הוא ראה בהם את הגשמת ''חזוןהעתיד'' והזמינם לסעוד עמו בביתו. בהזדמנות אחרת הצטרפה לחבורה, שהלכה ברגל מיפו לסייר את המושבה חדרה. בתוך החבורה היו גם אליעזר שוחט והד''ר בירם. בראותם שההליכה הממושכת מיגעת אותה יותר ויותר, רצו לשכור לה חמור באחד הכפרים

86