|
החיים שלנו. האכרים הותיקים, שראשוניהם היו מחוג הישוב הישן בירושלים הטביעו על המושבה גוון דתי ירושלמי מובהק, לא ראו בעין יפה את ההתפתחות הזאת. לכן הנהיגו כעין 'בויקוט'' על הפועלים. לא בצורת מניעת עבודה מהם, חלילה, שכן קיים הכלל הישראלי העתיק: ''אין בודקין למזונות'': מאות פועלים יהודים עבדו בפרדסי המושבה וכמה מהפרדסנים, כגון משפחות גיסין, אוסטשינסקי ויעקב קרול קיימו במשקיהם את טהרת העבודה העברית. ה''בויקוט'' היה רוחני וחברתי בעיקרו, מטרתו למנוע את הפועלים ככל האפשר מלערוך אספות ונשפים ולהחזיק ספריה (הדבר היה לפני הקמת בית הפועלים). כשיסדו הפועלים ספריה למרות האיסור מטעם זקני העדה, התפרצו אלמונים בלילה לתוך החדר והוציאו את רוב הספרים למקום בלתי-ידוע. מובן, שהפועלים לא פנו בקובלנה אל המשטרה הטורקית ולא הוכח מעולם, מי גנב את הספרים, אך בינינו לבין עצמנו לא חשבנו, שהדבר נעשה בלי ידיעתם ובלי הסכמתם של זקני העדה... והנה בא החנוכה, שלפי המנהג הציוני החדיש צריך לחוג אותו בנשף פומבי. כשיצא הקול במושבה, שהבחורים הללו מתכוננים לערוך נשף חנוכה, יצא הצו מאת זקני העדה, שאיש בל יתן מקום בביתו לנשף הזה. בכל זאת נערך הנשף בדירתם של האחים אוסטרובסקי, שהכילה רק שני חדרים קטנים. אותה דירה היתה מוחזקת כמקום-פגישה קבוע לפועלים. בה ערכנו את השיחות והאספות גם בדבר יסוד מפלגת ''הפועל הצעיר''. בראשית הערב הביאו הפועלים כסאות וספסלים מחדריהם אל ''אולם הנשף'' בן שני החדרים הקטנים. אחר-כך באו בהמוניהם, הם וגם כמה מבני האכרים שנטו בסתר לבם אל הפועלים. כאן הועמדתי בפני תפקיד קשה ועדין. הוטל עלי לשאת את הנאום הראשי על ערך החג בימים ההם ובזמן הזה. בנשף-חנוכה ציוני בגולה לא היה דבר קל מזה: ''החשמונאים''
73
|
|