הוא היה הזקן שבחבורתנו, ואולי זקן צבור הפועלים אז בכללו. הן היה כבר בן 48 כשעלה ארצה על מנת לעבוד בחקלאות לשם הצטרפות לזרם ההתחדשות של חיי האדם היהודי על-ידי התקשרותו אל הקרקע. העבודה בפרדס לא היתה מן הקלות, אלא שכולנו הרי היינו חדורים רוח של חלוציות. חיבת הארץ המריצה אותנו לקבל עלינו את קשי העבודה באהבה. אבל בקשי העבודה היו דרגות שונות. למשל בקטיף תפוחי-הזהב היו שתי עבודות: הקלה שבהן היתה הקטיפה מהעצים לתוך סל שעמד על הקרקע והקשה יותר היתה הסבלות, דהיינו: נשיאת הפירות אל בית-האריזה: ארבעה סלים מלאים באלונקה נשואה על כתפי שני אנשים. ביחוד היתה קשה עבודה זו בין נטיעות זקנות, שענפיהן מפריעים ומטרידים את נושאי האלונקה. כדי לחלק במדה שוה את קשי העבודה בין כל הפועלים שבאותה קבוצה, היתה היא מתחלקת לשתי חבורות שוות במספרן. כל חבורה היתה עובדת חצי היום בקטיפה וחצי היום בסבלות. כדי לשחרר את חברנו הזקן א. ד. גורדון מהעבודה הקשה שבסבלות, רצינו לסדרו לכל היום בקטיפה, אך הוא סירב בכל תוקף, כי לא רצה שאדם אחר יעמול ויתיגעי במקומו.

זכרוני, יום אחד בשעת הצהרים ואנו נחים אחרי האוכל בצל הבריכה עד עבור השעה של הנופש. כל אחד נח בצורה הרצויה לו, מי בשכיבת-פרקדן סתם ומי בקריאת עתון או ספר. חברנו הזקו גם הוא קורא בספר שהוציא מסלו. הנה באה כרכרה אל שער הפרדס. מתוכה ירד הד''ר אהרן מזיא, נגש אלינו

66