והנה בא מקרה, שהרחיב את ''שטח המרעה'' למזוני הרוחני, וחיזק את געגועי לציון. אחד מחברי הביא אתו אל החדר ספר מכורך יפה, שקבל במתנה מדודו הכורך. זה היה הספר ''אהבת ציון'' של אברהם מאפו. להפצרותי המרובות נאות חברי להשאילני את הספר לערב אחד. ישבתי כמעט כל הלילה, אחרי שהורי שכבו לישון, ולאור המנורה קראתי את הספר עד תומו. יותר משעשתה עלי רושם אהבת אמנון ותמר התפעלתי מתיאור ארץ-ישראל בימי המלכים והנביאים, בתקופת ההוד והתפארת של עמנו. קסם הסיפור נשאני בכנפיו ל''מקדש מלך, עיר מלוכה''. ראיתי את עצמי כמו חי בארצנו ונפשי ''תעלוז בה' תגל בישועתו'' בנפול חיל מחנה אשור בחרב לא-איש וירושלים עיר הקודש צהלה ושמחה.
כשכיביתי את המנורה אחרי תום הספר כדי לחטוף שנת-שחר קצרה, ראיתי את עצמי כמגורש מאורה לאפלה, מירושלים של חזקיהו וישעיהו אל גולת ישראל אשר בדיסנה. אחרי התהפכי פעמים רבות על משכבי בגעגועים אל החיים ההם, נרדמתי מתוך החלטה מרגיעה, כי שוב אשוב שמה כשאגדל, בעוד שנים מעטות.
16
