| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא
הקירות של ביתי, לכסות את הגג ברעפים, להביא מחדרה את הדלתות והתריסים שהעברתי שמה בעת ה''הגירה'' מאונס, כמסופר בפרק הקודם - בסוף אפריל כבר היו בהן את קרקע החדרים. כך היה המצב בקירוב גם בבתי שאר התושבים. עוד מעט והבתים יגמרו וכל אחד ישוב אל נוהו ותתעורר השאלה אם צריך לחוג חנוכת בתים שכבר נחנכו פעם וכעת רק הוקמו מחורבנם. והנה בא מאורע שפטר אותנו משאלה זו. החלונות המזוגגים נשענים אל הקירות בתוך הבית, מוכנים לקבוע אותם על ציריהם, והמרצפות היו מוכנות בתוך הבית לרצף לנו, עולי ארצות רוסיה הצארית, לא היה המושג ''פוגרום'' רחוק וזר. ידענו שלפעמים זקוק השלטון הרקוב להפנות את זעם ההמונים המדוכאים כלפי היהודים. בהזדמנות זו לא קשה להמונים פרועים לגרד מעליהם את המשחה הדקיקה של סדר ואימת החוק ולתת מוצא ליצרי הרצח, השוד וההרס, מכיון שאין חשש להתנגדות מצד הנפגעים או מצד שומריו המזוינים של החוק. גם בימי השלטון העותומני הרקוב נתנסינו בהתנפלות הרסנית על מושבותנו, אלא שאז היו קאפיטולאציות והיתה התחשבות במה שיאמרו הקונסולים ודעת-הקהל בעולם הנאור. לכן לא ניתן לפורעים להשליך מעליהם את רסנם לגמרי. לא כן תחת השלטון הבריטי הנאור, שהיה חפשי מכבלי קאפיטולאציות ומובטח לו שהעולם הנאור יאמין להסברותיו. שלטון זה לא היה מעונין להשתמש בנלוא כוחו להגנה על הנפש והרכוש של יהודים, שהאמינו בתמימותם בהצהרת בלפור ונגשו ברצינות גמורה להקים את ביתם הלאומי בארץ ירושתם כך אירעו פרעות ביהודי ירושלים בעונת פסח תר''פ (1920) לפי הטכניקה הידועה מרוסיה . הודות למרצו הכביר של השלטון הצבאי בארץ רוסנו הפרעות ביום השלישי להתפרצותן בבירת הארץ. אחר-כך נאסרו גם יהודים שנאשמו בהגנה על אחיהם. כעבור שנה, בזמן שנשלם בנין בתינו בכפר-סבא, שוב עברה 151
|
![]() |