| התוכן | עמוד הקודם | עמוד הבא
''המחלה הלאומית'' של חדרה שהפילה שם חללים רבים במשך כל השנים עד להבראתו המוחלטת של המקום. הרופאים אמרו נואש לחיי. הודות לטיפולה המסור של הרפואה ד''ר אלכסנדרה בלקינד, שביקרה אותי פעמים אחדות ביום והזריקה לי זריקות רבות, והודות למסירותה של רעיתי שלא עזבתני יומם ולילה, ובמדה לא מעטה בודאי גם הודות לתפילותיה הרבות של אמי, נןחה עדן., שישבה כל הימים ליד מטתי ומזמורי תהילים שקויים דמעות לא פסקו מפיה - הוטב לי לאט-לאט עד כי בהושענה רבה הודיעה הרופאה, שמחר כבר אפשר יהיה להובילני לבית-החולים אשר בזכרון-יעקב, שהתנהל על-ידי הד''ר הלליפה. כיצד מובילים חולה כשאין דרך סלולה? כמו שהובילו במשך השנים מאות חולים מחדרה לזכרון, בעגלה קלה רתומה לסוס יחיד. חלק מהחללים האלה הגיעו בחיים עד בית-החולים, וחלק מאלה נרפאו וחזרו אל החיים. ועגלה מנין? הלא המלחמה דלדלה את התושבים גם בהחרמת סוסיהם ועגלותיהם! נכנסה אמי לבית-הכנסת ופרצה בבכי ובתחנונים בשעת קריאת התורה שירחמו על בנה וימציאו סוס ועגלה להוליכו לבית-החולים להצלת חייו. מיד קם שניאורסון הזקן, מצאצאי שושלת בית ליאדי-ליובאוויטש, והציע את הסוס והעגלה שלו. אבל עגלון, אמר, אין לו. אז הציע ידידי דוד לוונברג, ממהגרי כפר-סבא, שהוא יהיה העגלון. השכיבו אותי בעגלה מרופדת כרים ושמיכות והסיעוני . אתי נסעו רעיתי והאחות גופן שטיפלה בי בדרך. החיילים הבריטים בהתקדמותם אמרו לא פעם לעצור את העגלה בדרך, כי נסיעה ציווילית היתה אסורה אז בלי רשיון מיוחד, אך בראותם אותי ואת חוורון-המות שבפני, ויתרו על כל החומרות והרשו לנו להמשיך ןלנסוע. לפנות ערב הגענו לזכרון-יעקב, בעת שהרחוב היה מלא מטיילים לכבוד החג. כולם נדו לי בראשם ונזכרו בהלויות הרבות של חללי הקדחת החדרתית. אך הד''ר יפה לא היה פסימי כל כך. 145
|