למה הלכנו למשמרת?

חרדה לנשמת הציונות, מחאה נגד כל הישוב

למה הלכנו למשמרת? אני אומר בלשון רבים, כיון ששאלה זו עמדה לפני ועד אגודת הסופרים כולו לוכוח. לא היתה שאלה אם עלינו לתמוך ברעיון העבודה העברית. ברגע אחד הוחלט שאנו מוציאים קובץ שיהיה מוקדש לרעיון חנוכי זה שאין חשוב ממנו. אבל לא נוח היה להפגין. יותר מדי מפגינים אנו ומי יודע אם תמיד לטובת הענין המופגן. אבל החלטנו בחיוב, הואיל ויש בדבר משום פיקוח נפש הרעיון, משום עמידה בפרץ.

דומה שהישוב ירד מן הפסים בכלל והוא עושה כל מה שאפשר למעט את דמות הציונות כרעיון ההבראה של עם ישראל, לבטל את עיקרי התחיה. הציונות העומדת על שלשה דברים, על כבוש האדמה, הלשון והעבודה מסתלקת מן המצוה הראשונה בזה שהיא נוהגת קלות ראש בעבודה העברית שהיא יסוד קיומה ונשמת ריומה. ודאי שהיה טוב יותר אילו היינו מפגינים בעבודה ממש, אבל לצערנו לא אימנו את ידינו למלאכה זו. החלטנו ללכת.

יש זמן ''שחתן יוצא מחופתו'' ואינו נקי לעבודתו כמה שתהיה חשובה כשהיא לעצמה. לפעמים יש צורך להביע את המחאה באופן קונקרטי, בפועל ממש, כי המלה אינה מספיקה. כך נהגו גם נביאינו בשעה שחפצו להשפיע על הרבים להראות בפועל ע''י סמל ממשי. ע''י זה נעשה הרעיון יותר מובן; ההפשטה לא נתנה פרי מעולם, היא טובה לבירורי הרעיון אבל לא להגשמתו. אם רוצים להכניס דבר מה לתוך המציאות צריך להלבישו לבוש, , להבליטו בליטה פלסטית. לרבים נראה הדבר מבדח, שהסופרים עזבו את שלחן עבודתם והלכו למשמרת. ודוקא במעשה זה היה כובד ראש, היה ההפך משעשועי-עט: היתה הגישה אל עצם הענין , אל עצם הפרובלימה. בעה שעמדנו יום שלם במשמרת לא רק ראינו כי אם הרגשנו בעלבון הרעיון של העבודה העברית שאומרים לחלל אותו מדעת. רק בעמדנו מאחורי הגדר של הפרדים ובראותנו את הצללים הזרים הדוחקים ידי אחים,הבינונו שבנפש הרעיון הציוני מתנקשים.

רעיון העבודה העברית עומד לפני נסיון קשה מאד. ניתנה דוגמה שהמדגימים עצמם יבהלו אחר כך כשיראו את הפרי אשר שוו להם. רעיון העבודה היה הכבוש היותר יקר של הדור. הוא לא רק נתן תקוה להרחבת הישוב ולביסוסו - הוא מלא את הציוניות תוכן מוסרי-אנושי; הוא הפרה את כל חיינו, את כל יצירתנו. ההפשטה היתה סמל הגלות. במחשבה היינו ממלאים חובת יצירה, במחשבה היינו נגאלים כביכול, אבל במעשה הכל נשאר כשהיה. העבודה מימשה בבת אחת את הכל, הטביעה על הכל חוסם של אמת. בעבודה עצמית - רק בזה טבוע חותם של התחדשות ראשונה, בה נתבטאה המהפכה האמתית של חיינו - הרפוי בשיתוק הרוחני והגופני של הגלות. היא היתה הגמול על דורי-דורות שהיו מנותקים מעצם החיים, מהאדמה, ממעינות ההויה. צריך היה לבוא דור אשר יכפר על שממת חיים של דורות, על חיים נמקים בחאא ובעוני כאחד, כוכבה של החלוציות החדשה, בו קנינו את הלבבות של העולם הגדול, בזה חנכנו דור חדש אשר הוכשר לחיים, הוכשר לפדות. העבודה נעשתה מצוה שאין איש פטור ממנה, אפילו מי שעובד עבודה רוחנית , סופר, מורה, עסקן, וכו' גם אלה אינם פטורים בעצם מעבודה ממש. ודאי שעוד לא פתרנו את השאלה שהציג טולסטוי, שהציג א. ד. גורדון, אבל שאלה זו עומדת ותעמוד תמיד על הפרק - החובה של השתתפות בפועל של כל איש יהודי, של כל ציוני אמתי בכבוש העבודה, שכן כל הציונות נעשית פלסתר, כל רעיון התחיה נעשה פלסתר כשאין מצטרפת להם עבודה עצמית.

מה הועלנו בעמדנו במשמרת? ודאי שאין כאן תועלת בלתי אמצעית. יתכן שעוד הוספנו להרגיז את הפרדסנים והם יוסיפו לעשות ''להכעיס''. אבל לא נגד הפרט אנו מוחים אלא נגד הישוב העברי כלו. לא באנו אלא להזהיר על הסכנה של התנכרות לעבודה עברית. כל הפגנה אינה נמדדת בתועלת הממשית שהיא מביאה בו במקום, חשוב התוכן המוסרי, חשוב הדו, החרדה לנשת הציונות העולה מתוך בל יום של עמידה במשמרת. טוענים: הפועל העברי ביחודהחדש אינו שוה בפריונו לפועל הנכרי. ואני משער שזה נכון. אבל בשביל זה נעמיד בכל פרדס נכרים לדוגמא? כלום זאת תהיה ההסתגלות הפנימית, ההתאמה הפנימית שעליהן עומדת הציונות כולה, שעליהן בנוי עתידנו כולו? כלום זה יהיה החנוך העצמי, ההתחדשות מבפנים שנציג את הנכרי בתוך שורותינו והוא יהיה כלי-ההכשרה, זאת תהיה הגאולה?

הנה את זה הרגשנו כשעמדנו יום תמים במשמרת. שם לנוכח המציאות מקבל רעיון העבודה חזוק חדש, הוכחות חדשות וזה היה השכר שקבלנו בעד אותו יום שרב שענינו בו את נפשנו. לא חשוב אם זה השפיע על פלוני ועל אלמוני של הפרדסנים, השפעה חיובית או שלילית. הד המחאה הזאת של כל הישוב צריך להשפיע על הישוב כולו, צריך לפתוח את עיני העם כולו שבלי עבודה עברית אנו מסכנים את כל עתידנו בארץ.