למה הלכנו למשמרת?

בעיה העבודה העברית היתה קיימת מאז קיומו של התנועה הציונית ואף לפניה - מאז חידוש הישוב העברי בארצו. מדי פעם בפעם קמו מטובי הישוב ואנשי התנועה הציונית והעליות הראשונות ותבעו קיומה המלא של העבודה העברית, כשנגדה יצאו בעלי-בתים בישובים העירוניים ואכרים ופרדסנים במושבות הגדולות, שהעסיקו במשקיהם פועלים זרים וזולים בלבד. היו מקרים, שפועלים יהודים אולצו תחת לחץ האכרים לעזוב את המושבה העברית, ובמקומם באו חורנים.

בכפר-סבא היו פועלים עברים למן השנים הראשונות לייסודה, החל בשנת 1905, ועל תנאי עבודתם של פועלים אלה קראנו במכתבים הראשונים מן הארץ, שנכתבו על ידי דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ז''ל ואחרים. אך לצורך העלאת הבעיה של המערכה על העבודה העברית - נדלוג על שתי עשרות השנים הראשונות של קיום-אי_קיום הישוב הנקרא כפר-סבא ונתחיל בשנת תרפ''א (1921), שנה בה החל שיקומו המחודש, לאחר שנחרב בשלישית בפרעות מאי 1921. גם אז עדיין עמד השרון בשממתו, והסביבה בין פתח-תקוה לחדרה היתה ריקה מישוב יהודי, פרט לקומץ האנשים שישב בעין חי, הוא כפר מל''ל.

בדין -וחשבון לועידה הרביעית של ההסתדרות החקלאית הופיעה סקירה על פועלי המושבות, בה צוין כי בשנת 1922 היו בכפר-סבא 22 פועלים, 4 פועלות ואשת-עובד אחת ביחד 27 , מהם 25 חברים בהסתדרות. ובשנת 1926 נמצאו במושבה 76 פועלים, 20 פועלות ו-12 נשי-עובדים - בסך הכל 108 , מהם 81 חברים בהסתדרות.

השינוי הבולט במספר הפועלים חל בראשית שנת 1930. לפי מפקד שנערך בכפר-סבא באותה שנה כפר-סבא באותה שנה היו בה 1405 נפש ובהם 396 פועלים, 78 פועלות ו-139 נשי-עובדים - בסך הכל 613 פועלים, ומהם 544 חברים בהסתדרות. במספר זה נכללו ראשוני העובדים במשק גן-חיים וחברי הקיבוצים, שקיבלו הכשרה חלוצית ושאיפתם - כיבוש העבודה במושבה - קיבוץ ''הכובש'', שהחל עוד בשנת 1926 להעתיק את חבריו ממקומם הראשון -מפתח-תקווה - לכפר-סבא, ומספר חבריו בסוף 1930 הגיע ל-93; וקבוצת ל'ג עם 37 חברים. בשנים שלאחר מכן השתכנו במושבה גם הקיבוצים ''המפלס'', ''העובד הציוני'', ''המנוף'', ''העוגן'', ''גבעת-השומר'', ''יבנה'', ''המחר'' ו''קבוצת-ברוכוב''.

כתב התחייבות

''לכבוד ועד המושבה כפר-סבא,

הננו אחראים וערבים לפניכם על מספר של 35 עולים חדשים, צעירים וצעירות, אשר הנכם מזמינים על-ידי הממשלה מחוץ-לארץ, מהגולה, לעבודות הפרדסים והכרמים בתקופת העבודה הבאה. שום תקלה מזה לא תצא לכם, כל הדאנה לסידורם מיום בואם ארצה הננו מקבלים עלינן, ובשום פנים ואופן לא תיפול עליכם למשא.

בשם המרכז החקלאי, א. הרצפלד''

(מכתב מיום י' באלול תרפ''ב)
דומה, שבשורות מעטות אלוה מקופלת התורה, על מה ולמה היה המאבק על העבודה העברית בשרון.

בשנים 1934-1930 חלו תמורות גדולות בכפר העברי: שטח הפרדסים גדל מ-60,000 דונם בשנת 1930 ל-150,000 ד' ב-1934. בשנה זו הורגש מחסור חמור בפועלים במושבות, עקב ריבוי התעסוקה בעבודת בנין בערים ונוכח צמצום העליה.

על מקומה וערכה של כפר-סבא לגבי העבודה העברית יעידו מספרים אלה: שטח פרדסיה באמצע 1934 הגיע ל-4,000 דונאם, מחציתם נושאי פרי, אף-על-פי-כן הגיע מספר המתפרנסים על החקלאות במושבה זו ל-2,500 נפש - פי ארבעה מאשר בנס-ציונה ובבנימינה, ששטחי הפרדסים שלהם היו גדולים בהרבה מאלה של כפר-סבא, אך המתפרנסים ממשקיהם היו בעיקר עובדים זרים, זולים ובלתי-מאורגנים, שבאו ממרחקים. ולסבך המאבק של ציבור הפועלים על העבודה העברית בשרון נוסף עניין חדש: הודעת הוועד החקלאי על הורדת שכר-העבודה לפועלת. במושבות השרון קיבלה הפועלת החקלאית שכר שווה לזה של הפועל (20 גרוש א''י) ליום. ועתה הודיעו ששכרה של הפועלת יהיה רק 17.5 גרוש.

התנדבות לעזרת הקטיף התנועה להצלת העבודה העברית במושבות הכתה גלים, וקריאת הועד הפועל של ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ-ישראל נענו רבים. יום-יום זרמו עשרות פועלים, בעיקר פועלי בנין מן הערים וחברי קיבוצים ומושבים מכל חלקי הארץ, ובאו לעזרת הקטיף. כ-400 מפועלי העיר ומאנשי המשקים וכ-1,000 מפועלי המושבות עזבו את עבודתם הקבועה והתנדבו לעזרת הקטיף.

ימי הגיוס הראשונים הוכתרו בהצלחה. רושם המאורעות כתב אז:''המושבה התגייסה לביצוע הקטיף, פיגומי הבנין ריקים מאדם, הנגריות סגורות, המכונות שובתות. כל המשרדים נעולים על מנעול, ואין נכנס ואין יוצא. הכלי היחיד בידי כל, בידי עובד בניין, נהג ופקיד, הוא - הטוריה. כל בוקר מתקיים מסדר כללי של המתנדבים והמגוייסים ליד משרד 'דבר', שמעל לוחו מתפרסם סידור העבודה. כל יום גיוס גורם לפועלים המקצועיים הפסד בסך 40 לא''י. במשרדים נצטברה עבודה רבה ופעולות שונות סובלות מחוסר כוח-אדם. גם בבתי-הספר מושבתים בחלקם הלימודים, מאחר שיותר מ-50 תלמידים עזבו את הכיתות והתנדבו לעבודת הקטיף. הכל שואלים : מתי יהיה'שדיול' (מכסת רשיונות לעליה) חדש?''.

בין המתנדבים הראשונים, שמחוץ למקום היה אברהם שבדרון (שרון), שירד מן האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים והתייצב לעבודה יחד עם מתנדבים רבים אחרים מירושלים. כאשר נודע במושבה, שבאחד הפרדסים נעשית עבודה בשבת על ידי פועלים זרים, רץ א. שבדרון ז''ל לבית-הכנסת, עלה על הבמה, דפק על השולחן וקרא : ''שערוריה נעשית בכפר-סבא! יש לעכב את קריאת התורה ולצאת למשמרת!'' היה זה ביטוי ראשון ובודד מצד אזרח ''ציוני כללי'', שטען כי ''אין זה עניין של הפועלים ושל לשכת העבודה בלבד - זהו ענינו של כל יהודי וציוני''.

ככל שגדלו המשמרות רבו המשפטים. באחד מהם עמד א. שבדרון כנאשם והוא פנה אל השופט בדברים אלה:''יצאתי לעבודה בשרון ולמשמרת משני טעמים : כמחאה נגד הפוליטיקה של הממשלה, המעכבת בכל שנות שלטונה בארץ את בנין המולדת, בעוד שהתחייבה בהצהרת-בלפור לעזור לבנינה. פוליטיקה אנטי-ציונית זו גורמת לצמצום העליה, שהיא הגורם העיקרי כמחסור החמור בפועלים ולסכסוכים בין הפועלים והאכרים. שנית - כמחאה נגד האכרים והמתנכרים, שהם בעלי-ברית של המשטר המנדאטורי הזה ומשמשים לו סעד בעמדתם זו לצמצום העליה''.

השופט הבריטי מאיים

באחד המשפטים אמר השופט הבריטי בודילי לפני הוצאת גזר-הדין: ''הכרתי את כפר-סבא כמושבה שאין לה שם טוב. מרובים בה הסכסוכים, ביחוד מצד הפועלים. הייתי מוכן לשלוח אותם מכפר-סבא. אם יובאן לפני למשפט פועלים שאינם אזרחי הארץ הזאת, אשלח אותם מהארץ לארצות שמשם באו.'' שני הפועלים שהואשמו במשפט זה - צבי ויצחק מוסטון, נידונו למאסר ששה שבועות עם עבודת-פרך. משפט אחר, שבו עמדו לדין החברים ש. קושניר, ב. מינקובסקי (מניב), ששימש מזכיר מועצת-הפועלים, ד. שוכמן וא. קנטור, אמר אותו שופט בפסק-דינו: ''כל המחוז הזה, תל-אביב והסביבה בשטח של כמה מילין מרובעים, נושב כולו על-ידי יהודים, ובלי ספק הרבה יהודים עושים פה עבודה טובה, אבל עבודתם הטובה מתקלקלת על-ידי אנשים כמוכם. אינני יודע אם יש לנאשמים האלה ענין בבית הלאומי, שהם מדברים עליו, אבל עליהם לדעת כי בית שיש בו מריבות אינו יכול לעמוד - - אם אין אנשים יודעים איך להתנהג, תצטרך הממשלה להפחית את העלייה לארץ הזאת''.הנאשמים נידונו לחודשיים מאסר עם עבודת-פרך, וללא זכות ערעור. עלבונות רבים ספגו במאבק זה גם השוטרים היהודים, ששירתו במשטרה הבריטית. בכל מקרה ששוטר יהודי לא עשה רצונו של הפרדסן הוא הואשם בפני קצינו בחד-צדדיות. במצב קשה במיוחד היו קצינים יהודים במשטרה שהממונים עליהם לא נתנו בהם אמון, מאחר שבמקרים רבים פנו האיכרים אל הקצינים הבריטיים מעל לראשי הקצינים היהודים.

הנימוקים העיקרים בפי הפרדסנים המתנכרים והמחרימים את הפועל היהודי היו: שכרו של הפועל העברי גבוה יותר ופריון העבודה שלו נמוך משל הפועל הערבי. ועוד טענה, שלא תמיד נאמרה בקול רם: הפועל העברי מאורגן בהסתדרות והוא נוטה להכריז שביתות; ולא כן הפועל הערבי, שאיננו מאורגן ואינו שובת, אפשר לקבלו ולפטרו בכל יום ובכל שעה. לאחר שנעשו כמה נסיונות למצוא פתרון לשאלות שכר ופריון העבודה - החלו האיכרים להשמיע נימוק חדש נגד עבודה עברית טהורה : הכרחית עבודה מעורבת של פועלים ערבים ויהודים מטעמים פוליטיים - למעו השלום בין העמים.

''הדרישה שהמעביד העברי יעסיק במשקו רק עובד עברי בלי עובד זר עשויה להביא פירוד בין היהודים והערבים ולהגדיל עוד יותר את השנאה הקיימת בלאו הכי והגורמת להתפרצויות דמים'' , כתב איש ''משפחת האדמה'', הסופר הנודע משה סמילנסקי. ז''ל. רעיון זה נתקבל ברצון גם על מנהלי השלטון האנגלי בארץ, והדים רציניים לנימוק הזה היו אף בחוגים שונים בחו''ל. עם העלאת נימוק זה גדלו עוד יותר הקשיים והמכשולים על דרכם של הפועלים העבריים.

ד''ר יחזקאל קויפמן ז''ל , שהיה בין העומדים במשמרות ליד הפרדסים בכפר-סבא, הוכיח את מ. סמילנסקי בכתבו: ''הבטחון בשיתוף כלכלי ומדיני, וביחוד שהם יביאו לנו את השלום עם הערבים - הוא בטחון-שווא. הרצון של היהודי לקנות את לב הגויים על-ידי ויתור על שלו הוא הרגל גלותי. הגאולה תבוא רק על-ידי יצירת ישובים יהודיים טהורים, .רצופים וחזקים במידה המקסימאלית האפשרית. ורק במקום שיש הכרה בשותפות שם צריך לעשות זאת בלב שלם, שם יהיה האיחוד טבעי ויפה, אך ערובה לשלום אין בו''

מ. סמילנסקי פירסם מאמר חדש ובו האשים את ד''ר קויפמן בשוביניזם ובהטפה ל''התבדלות'' והדגיש כי ''עבודה עברית, היא בלתי-ציונית, אינה ישובית ואינה חיונית, מפני שאינה אפשרית'' (''בוסתנאי'' מיום כ''ג בסיון תרצ''ד).

אך הימים הבאים הוכיחו כי הצדק היה עם ד''ר קויפמן.

לא עברו אלא שנים מעטות - ופרצו המאורעות, הפועלים הערביים, שעבדו במושבות העבריות הצטרפו ברובם למסיתים ולכנופיות, שעקרו עצים, הציתו שדות וירו מן המארבים. מרבית הקרבנות מבין הפועלים היהודים נפלו דווקא באותם המקומות ''מעורבים'', בהם עבדו הרבה פועלים זרים. אך גם עובדה זו לא הזיזה את בעלי הרעיון של עבודה מעורבת מעמדתם הנוקשה נגד עבודה עברית מלאה.

הסופרים והמורים מצטרפים למשמרת

המשמרות, שמספרן גדל והלך, הפכו למערכת-כבוד לאומי, ריכזו סביבן רבים מן הציבוריות היהודית והקיפו יותר ויותר אנשים מכל חלקי הישוב. ויחד עם הפועלים ועם טובי האיכרים מבין חברי התאחדות האיכרים, שקראו לעצמם ''איכרים לאומיים'', אשר הכירו, כי בלי עבודה עברית אין לנו תקומה בארץ הזאת, ועל כן העסיקו פועלים עבריים במשקיהם - עמדו במשמרות גם סופרים, מורים, רופאים, סטודנטים ואמנים, וביניהם שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, ש''י עגנון, ד''ר יחזקאל קויפמן, אשר ברש, אליעזר שטיינמן, פנחס לחובר, יהודה בורלא, דוד שמעוני, אברהם ברוידס, אליעזר שמאלי ורבים אחרים, שחקני ''הבימה'' ותיאטרונים אחרים, השתתפו במשמרות גם בתי-ספר תלמידים וגם מוריהם.

אגודת הסופרים קיימה אסיפת-מחאה מיוחדת נגד דחיקת רגלי הפועל היהודי מפרדסי השרון בה נאמו אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז''ר), דוד שמעוני, פרופ' נחום סלושץ ויוסף אהרונוביץ, חיים נחמן ביאליק שלח איגרת ובה הביע את צערו על שנבצר ממנו להשתתף באסיפה זו בגלל בריאותו הרופפת (הוא נפטר בתמוז תרצ''ד, כחדשיים לאחר האסיפה הזאת) : ''הנני קשור בהרגשת הנאספים ומסכים לכל החלטה שתתקבל.'' כתב ח. נ. ביאליק ובהחלטה שנתקבלה באסיפה נאמר : ''בשים לב למצב המיואש של העם העברי בארצות פיזורו, במקום שמיליוני יהודים נמקים ומתנוונים בעוני מחריד, ברעב ובבטלה מאונס, הרי דרישת העבודה העברית בארץ-ישראל אינה אלא דרישה מובנת .מאליה, הכרחית, צודקת והומאנית''

בתגובה על טענות האיכרים הסבירו הסופרים את הסיבות שהניעו אותם להשתתף במשמרות: ,הלכנו למשמרת, הואיל ויש בדבר משום פיקוח נפש הרעיון, משום העמידה בפרץ. - - כל רעיון התחיה נעשה פלסתר כשאין מצטרפת אליו עבודה עצמאית. - - רעיון העבודה היה הכיבוש היותר יקר של הדור: הוא לא רק נתן תקוה ולהרחבת הישוב ולבססו - הוא מילא את הציונות תוכן מוסרי-אנושי ', (י. פיכמן) המשמרת לא באה להעליב, להבזות ולהשניא, כי אם להפגין בצער ובכובד-ראש את רצון האומה לחיות ולהחיות, להגדיל את יסוד הקדושה על יסוד הטומאה. משמרת כזו כבוד היא לעומדים בה''. (א. ברש). ''הרוצה לטעום כאב מצפון, בושת-פנים וצער חדירה, תוך נפתולי הגורל המעמיד לעתים אדם ועם בפני אין-מוצא - ילך ויתייצב במשמרת נגד עבודה זרה או עבודה זולה, מול שערו המוגף של פרדס עברי בשרון העברי''. (א. שטיינמן) הסופר מרדכי אזרחי (שהיה אז בן 72) אמר :''חושב אני את כל האפנדים שלנו המנשלים את הפועל העברי מפרדסיהם לפושעי ישראל, המקרקרים את יסוד קיומנו בארץ. לפיכך הלכתי למשמרת יחד עם חברי, להפגין ולמחות נגד הפשע הזה.'' ראש הסתדרות המורים העברים בארץ דוד לוין הכריז :''יעלה קולנו, קולם של המורים והסופרים וכל איש יהודי, יעלה קולנו ויישמע ברמה: העבודה העברית המלאה היא לנו יסוד-היסודות ושורש-השרשים, וכל .החותר תחתיה מצמצמה ומקפחה - כחותר תחת בית האומה וכעוכר הוא לנו ''

העמידה במשמרות עוררה ויכוחים לא מעטים. באסיפה הכללית של מורי השרון הועמד הסעיף : ''חובת המורים למשמרת העברית''. הוחלט, שהמורים משתתפים במשמרות. אך לא כל המורים נענו. המורים הראשונים שהתייצבו במשמרת היו פתחיה לב-טוב, ז''ל, יוסף קלמן ורן פולני. . לב-טוב כתב אז לד''ר יוסף לוריה, מנהל מחלקת החינוך של הועד הלאומי, כי הוא, כמורה בעל משמעת וסדר, מוצא לנחוץ להודיע, שמחר ייעדר מבית-הספר (הרצליה), כדי לעמוד במשמרת העבודה העברית בכפר-סבא. ד''ר לוריה ענה לו, כי הוא מתפלא. ''שמורה הקורא לעצמו בעל משמעת וסדר עובר על ההוראות המפורשות שניתנו כי אסור למורה להשתחרר מעבודתו בבית-הספר לשם השתתפות בפעולה פוליטית או ציבורית, תהיה מה שתהיה מטרת הפעולה.'' הגיב על כך לב-טוב במכתבו : ''העבודה העברית הנה אחד העיקרים הציוניים, שעליו ייהרג ואל יעבור. - - - 24 שנים מחנך אני במושבות לעבודה עצמית ולעבודה עברית, מחנך אני כדרכי לא בנאומים אלא על-ידי דוגמה ומופת, לולא השתתפתי עתה בהגנה על העבודה העברית, הייתי בעיני תלמידי כזקן, שזקנותו ביישה את ילדותו, והייתי מאבד את כל דרכי כמחנך''.

גורל העבודה העברית יקבע גורלנו

גם בתנועת הפועלים התעוררו לא פעם ויכוחים על האמצעים והדרכים שיש להשתמש בהם כלפי האיכרים, שאינם מעסיקים עבודה עברית טהורה. בוועידת מפא''' (1932) דרש אליעזר שוחט לברר היטב את האמצעים, שבהם משתמשת ההסתדרות כלפי אלה מהאיכרים ונותני העבודה, שאינם מקפידים על טהרת העבודה העברית ומתנכרים לעתים לפועלים המאורגנים בהסתדרות, והזהיר, שלא לגרום לסיבוכים בעמדה יותר מדי נמרצת ובלתי-פשרנית. ד. בן-גוריון תבע '' להכריז על מלחמה עזה למען העבודה העברית, '' אם אנו לא נחיה ולא נעבוד במשק העברי, - ניהרס, - - - אם לא נעבוד ולא נשמור על האדמה הזאת - יוכל הצד השני להציתו בעזרת מסיתים מבפנים ומבחוץ, תבערה בארץ ומקורה תהיה המושבה, לקדם את הרע אפשר מתוך הגברת כוחם של הפועל העברי והמושבה והכנת קרקע בשביל הבאים אחריו'', ובן-גוריון סיים : ''אם ניכשל במאבקנו על העבודה העברית, יהיה זה חורבן העם היהודי בארצו''. נוגעתעד לב היתה קריאתם של שרידי ביל''ו (מיום 7.4.1934) שזעקו ''זעקה גדולה ומרה''כלפי הישוב על כל מפלגותיו לשים קץ למחלוקת הפנימית רבים היו שעסקו בארגון המשמרות ובהפעולתן, אך אחד היה בבחינת ''נר-התמיד'' (כהגדרת ב. כצנלסון) - הוא נטע חרפז (גולדברג).

בגבור הפרצות בחומת העבודה העברית, המאסרים המרובים והמשפטים שבאו בעקבותיהם - החליט הוועד הפועל הציוני, שהתכנס יחד עם הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, לשלוח משלחת מיוחדת, כדי לחקור את המצב בכפר-סבא. לחברי הוועדה נבחרו הרב ברוד, הרב גולדבלום והד''ר זילברשטיין (במקוםהרב ברוד, שלא יכול לנסוע צורף הרב נורוק). המשלחת הגיע בו ביום לכפר-סבא וקיימה ישיבה ארוכה עם החקלאים ועם נציגי הפועלים במקום. בשובה ירושלים מסרה דו''ח על המצב בכפר-סבא לחברי הועד הפועל הציוני, ואחרי בירור הוחלט לפרסם הודעה בה נאמר:

''הועד הפועל רואה בחרדה רבה את הפרצה בחומת העבודה העברית שנבנתה במאמצים וקרבנות רבים במושבות השרון. פירצה זו שנתגלתה בפרדסי כפר-סבא עלולה לערער אחד היסודות הראשיים של בניננו הלאומי וחותרת תחת מלחמתנו המתמדת להרחבת העליה לארץ. - - הועד הפועל קורא לאכרי כפר-סבא שיחד עם חבריהם בשרון עמדו עד כה בנסיון העבודה העברית ושימשו מופת לכל הישוב בארץ בנאמנותם לעיקר חיוני זה - לבל יתנו יד להרס ולחתירה. בשם כל התנועה הציונית דורש מהם הוועד הפועל להחזיר את העבודה העברית על מכונה בלי כל תנאי והגבלה. -- בשמירה מלאה על עבודה עברית רואה הועה''פ הציוני חובה ראשונית, שאינה ניתנת לשיעורים - כי גורל העבודה העברית יקבע את גורל עתידנו הלאומי בארץ.''

ההסכם שלא נשמר

שמחה גדולה הקיפה את כפר-סבא והדיה הגיעו לכל קצות הישוב. בהיחתם ההסכם, בשעה אחת אחר חצות, ליל 15 באפריל 1934, אחרי משא-ומתן שנמשך 6 שעות רצופות, בין התאחדות האיכרים והועד החקלאי לבין נציגי הוועד הפועל של הסתדרות העובדים, המרכז החקלאי ועמו מועצת הפועלים ( בו השתתפו גם נציגי ארגוני עובדים אחרים : ''הפועל המזרחי'', ''העובד הציוני'' ואף בית''ר). בהסכם נקבע, שעל הפועלים להפסיק את המשמרות ושעד יום א' הבא, על האיכרים להודיע כמה פועלים דרושים להם לעבודה. על כל האיכרים להתחיל להעסיק רק פועלים עברים.

עם חתימת הסכם זה הוחזרה עטרת העבודה העברית לכפר-סבא. שוב נענו מאות פועלים, מתל-אביב, מירושלים, מחיפה, מן המושבות ומהקיבוצים לקריאת ההסתדרות והתגייסו לעזרת העבודה בכפר-סבא.

אך ימי השמחה והמנוחה לא ארכו. בטרם תם השבוע הראשון להסכם החלו כמה איכרים להפר אותו ואף כי היו ימים שפועלים ומתנדבים נשארו ללא עבודה - נמצאו פרדסים שבהם עבדו רק ערבים. המשמרות נתחדשו ועמם המאסרים והמשפטים. השינוי הבולט שחל במשפטים היה בכך, שלא רק חברי ההסתדרות היו בין הנאשמים והנידונים, אלא גם אחדים מחברי ''הפועל המזרחי'' ו''הנוער הציוני'' וגם אחדים מצעירי בית''ר, שהצטרפו למערכה ועמדו במשמרת עם חברי ההסתדרות, נעסרו ונשפטו.

אך הצטרפותם של אנשי בית''ר למערכה הזאת לא ארכה והם נטשוה כפי שעשו זאת בעבר. עוד במאי 1930 נכנסה פלוגת בית''ר בתופים ובמחולות לכפר-סבא והחלה לקבל עבודה שלא באמצעות לשכת העבודה במקום, במטרה גלויה לשבור את ארגון הפועלים חברי ההסתדרות. 19 פועלים נשפטו על שהפריעו אותם לעשית את מעשי השבירה שלהם. נסיון זה מצד בית''ר התחדש ב- 1932 ושימש השראה להכנסת עבודה זרה וזולה. בסכמו את ההסכם הנ''ל אמר אליהו גולומב ז''ל : ''בכפר-סבא אנו עומדים בחזית יחד עם אלה שעוד אתמול נלחמו בנו. אל נלך שולל אחרי הופעה ארעית זו. במערכה בשרון עומדים נגדנו לא רק איכרים. מי יודע אם לא הכרזתו של הנציב העליון הבריטי בתיקון החוק מאמצת את ידי הפורצים. המלחמה העברית, זו מלחמה על נפש הנוער העברי''.

עם המאסרים חלה תזוזה בדעת הציבור הרחב ולראשונה נשמע קולם של אנשי ''ברית ראשונים''. בשמם הופיעו באסיפה פומבית הסופר אלתר דרויאנוב הרב אליהו ברלין ועורך ''הארץ'' משה גליקסון ואמרו, ש''ברית ראשונים'' מבקשת להסיר את האדישות של הישוב כלפי העבודה העברית. בהחלטות שנתקבלו באסיפה נאמר : ''האסיפה רואה בעבודה העברית. הן בעיר והן בכפר, יסוד ראשון להגשמת הציונות ותנאי הכרחי לקליטת העליה של המונים בארץ-ישראל. האסיפה מביעה את הערכתה למאמציו של ציבור הפועלים מהארגונים השונים לשם שמירה על מידות העבודה העברית, - - - הדאגה לעבודה עברית אינה זכות בלבד, וחובה לעמוד בפרץ ולהתגייס לשם שמירה על עמדות עבודה חלה על כל הישוב כולו, וביחוד על הנוער'',

מאסרים עם עבודת-פרך

ב 2- במאי 1934, פרסם הנציב העליון סר ארתור ווקופ, תיקון לחוק ''מניעת האיומים'', שעיקר תכליתו לאסור את המשמרות למען העבודה העברית, תיקון זה הוצא לפי דרישת התאחדות האיכרים, המשמרות נכנסו לשבוע השמיני, והענשים נגד העומדים במשמרות הוחמרו, במשפט ראשון שלאחר תיקון החוק, נידונו ב. וולמן ומשה דנאי למאסר חודש עם עבודת פרך. כתגובה ראשונה לתיקון החוק התייצבו במשמרת רוב חברי הוועד הפועל של ההסתדרות והמרכז החקלאי, ביניהם ב. כצנלסןן, ד. בן-גוריון ואחרים.

סדרת המשפטים הגיעה לשיאה במשפט האדמיניסטרטיבי, שהתנהל לפני סגן מושל המחוז ביפו (לא לפני שופט מוסמך) נגד נציגי מועצת הפועלים יוסף בנקובר, פנחס קוזלובסקי (פ. ספירכיום שר האוצר, המסחר והתעשיה) וראובן שרייבמן ( ר. שרי, כיום נציב שירותי המדינה), מזכיר מועצת הפועלים ברוך מינקובסקי וסופר ''דבר'' שלמה אנגל, סעיפי ההאשמה היו ''הסתה ואלימים'' , דרישת התביעה היתה לחייב את הנאשמים להימצא תחת פיקוח המשטרה במשך 6 חדשים ומתן ערבות להתנהגות טובה. סגן המושל (פולק) ניהל את ''המשפט'', שלא כמקובל וכרגיל ואף התנגד לסניגוריה (עו''ד קרונגולד) שהעדים יעידן לפי דיני שמיעת עדות הנהוגים בבית-המשפט. הערותיו של הסניגור והסתמכותו על מסמכים חוקיים, בהם הוכר שהמשק היהודי יעסיק פועלים עברים, נתקלו בהתנגדות של סגן-המושל שאמר: ''ביטול זמן.'' , באחת הישיבות של המשפט, דרש סגן-המושל למסור לידיו את הרשימות שנעשו בתוך בית-המשפט על-ידי סופר ''דבר'' , שהעירו כי ''אין להרשות לנאשם שירשום רשימות לעצמו'', לפני הוצאת פסק-הדין טען הסניגור, שלא יתכן להאשים סופר עתון, שתפקידו מחייבו להיות נוכח בכל מאורע ובכל מקום. נוסף לכך משמש סופר ''דבר'' גם מוכתר, ותפקיד זה מחייבו להיות נוכח במקומות של סכסוך ציבורי, להפתעת הכל, החל ''השופט'' להקריא את פסק-הדין, שהיה מוכן בתיקו. בפסק-הדין נאמר, כי הנאשמים שרייבמן, בנקובר, וקוזלובסקי ''סידרו ואירגנו משמרות, דבר שהפריע לאנשים לעסוק בביזנס שלהם'', ש, אנגל ''לא מילא את תפקידו כמוכתר'' . גזר-הדין : שרייבמן, בנקובר וקוזלובסקי חוייבו בערבות של 30 ל''י במשך 6 חדשים להתנהגות טובה, ועוד בשתי ערבויות נוספות של 15 לא''י כל אחד. כמו כן יימצאו תחת השגחת המשטרה במשך 6 חדשים. עליהם להתייצב בכל עת שיידרשו בפני קצין המשטרה וכל אחד מהם יישאר בביתו משעת השקיעת ועד זריחתה. ש. אנגל - משוחרר. ב. מינקובסקי, ששוחרר עוד במהלך המשפט, נידון לאחר מכן במשפט שני, לשני חודשי מאסר עם עבודת-פרך. לאחר משא-ומתן ממושך הסכים סגן המושל לשחרר את הנאשמים ל-24 שעות, כדי שייפרדו מחבריהם.

בהיוודע פסק-הדין - נסערה המושבה כולה. על פועליה ותושביה . בשעה 3 נפסקה העבודה במוסדות ובמשקים הקרובים והרחוקים. מיד נקראה אסיפה וממנה יצאה תהלוכה ופנתה לעבר הוועד החקלאי. שוטרים בריטים מצויידים במקלות ובמגלבים הקיפו את הקהל והיכו בנאספים. כמה מ המשתתפים נזקקו לעזרה רפואית. ''אם חטא הוא - וחטאנו כולנו'' , כתב ''דבר'' עם פרסום פסק-הדין נגד השלושת החברים.

''לא יספיקו בתי-הסוהר''

למחרת היום התכנסה אסיפת הנבחרים בירושלים. אחרי דבר הפתיחה של היו''ר יצחק בן-צבי, אמר ברל כצנלסון: ''אני מביא לאסיפת הנבחרים ידיעות עגומות בפרשת המלחמה על העבודה העברית בשרון. זה כחדשיים התחילו שם בנישול הפועל העברי מעמדותיו, וזה כחדשיים שפועלים עברים מתגייסים לעבודה ולמשמרות שקטות, שיש בהן משום הפגנה אילמת שיש לה אופי לאומי. ארבעה חברים נידונו למאסר ולעבודת-פרך רק בעד זה, שהשתתפו במשמרות שקטות אלה. נתבעו לדין עסקני ציבור הפועלים בכפר-סבא, שהצליחו לקיים כל הזמן משמרות שקטות, ונידונו לששה חדשי מאסר על-פי הלשנת אחד האיכרים. לא ייתכן, שאסיפת הנבחרים תעבור לסדר-יומה, בטרם תביע את מחאתה נגד העונש הזה.'' והוא הציע לשמוע דברי-פרידה של י. בנקובר, שהיה ציר אסיפת-הנבחרים.

י. בנקובר, שנתקבל בתשואות על-ידי כל חברי אסיפת הנבחרים, אמר :''ששים יום לוחם הפועל בכפר-סבא. ארבעים יום נמשך גיוס הפועלים, כדי להציל את עמדות העבודה העברית. אם מי שלוחם לעבודה עברית היא מסית - הרי כל ציבור הפועלים בכפר-סבא וציבור הפועלים כולו בארץ הם מסיתים. -- לא יספיקו בתי-הסוהר בארץ בשביל כל הפועלים, שיילחמו מלחמה זו''.

כפר-סבא הפכה לסמל

מספר אסירי מלחמת העבודה העברית בבתי-הכלא בערב חג-השבועות 1934 הגיע ל-14 . בחג ביקרו מאות מתושבי כפר-סבא וישובים אחרים אצל האסירים בבתי-הכלא ברמלה, יפו ובירושלים. בין המבקרים היו יושב-ראש הוועד הלאומי יצחק בן-צבי ז''ל ואישי ציבור אחרים מירושלים. בסוף חודש מאי, במלאות 100 ימים למאבק על העבודה העברית, כתב '' דבר '' : ''כפר-סבא הולכת ונהפכת לסמל. המשמרת בכפר-סבא הולכת ונהפכת לעליית-רגל מיוחדת במינה. - - - לא נשכחתם מלב הישוב, ולא נשכחה המלחמה שלחמתם - היא לא נפסקה''.

אט-אט החלו להשתחרר האסירים, ולאחר בירורים בין המחלקה הפוליטית של הסוכנות היהודית לבין שלטונות-המאנדאט, נתבטלה (בסוף אוגוסט) פקודת מושל מחוז יפו על אסירי כפר-סבא, והם שוחררו מבית-הסוהר בירושלים, בלי שחתמו על כתב התנהגות טובה. אסירי המשמרת עבדו עבודת פרך וסבלי עלבונות אישיים , ישבו במאסר עם גנבים, רוצחים ואנשי כנופיות, התהלכו מגולחי-ראש, אולצו לשבת שלוש פעמים ביום ישיבת-קריסה ולעסוק בניקוי בורות-שופכין. יצאו סוף-סוף לחפשי נתקבלו בשמחה ובהתלהבות על-ידי ציבור הפועלים ועל-ידי אזרחים נאמני העבודה העברית. ההשפעה הציונית החינוכית שקרנה מן המערכה הגדולה עשתה את שלה. אסירי כפר-סבא הפכו לסמל.

בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות (מיום 30.7.34) אמר דוד רמז : המערכה הזאת לעבודה עברית, אשר אנו עומדים בה במושבות ובערים, שמה הכולל הוא כפר-סבא, עליה נדבר מחר כעל פרק גדול, רב-מאמצים ורב כשלונות בחיי ההסתדרות בתקופה זו''.