יג. ביאת הצבא הטורקי לכ''ס
סוף חשון. בשבת בבוקר קמנו והנה צבא טורקי גדול עובר דרך המושבה. הננו מביטים והנה עברו כלם ולא נשאר אף אחד. חשבנו כבר נושענו. אחדים חשבו לקום ללכת רגלי לפ''ת או ליפו, אבל פחדנו אולי יש בדרך עוד גדודים של צבא טורקי. אבל שני אנשים, מר אברהם קאן וגיסו קמו וישימו נפשם בכפם והלכו להם ישר ליפו. ואנחנו עומדים ותוהים. והנה הצבא שעבר את המושבה שב, והעמיד את התותחים במושבה וסגר את הדרך לפ''ת, והמפקד הודיע לאופיצר טורקי אחד מטול-כרם - שהיה תמיד בא לכ''ס, והסב לנו תמיד צרות - שיבאר לנו בערבית, שמעכשיו הוא מצב מלחמה במקום הזה ויוכל היות שכל התושבים יצטרכו לעזוב את המושבה. אבל הלז תרגם לנו באופן אחר: ''המפקד אמר שתיכף ומיד אנחנו מוכרחים לעזוב את המושבה''.התאספנו תיכף לאספה בבית ה' סלור לטכס עצה איך לעשות ואיך לסדר במשך חצי שעה את היציאה, ולאן נלך רגלי עם ילדים קטנים וזקנים וחולים, ואין מושב עברי קרוב. הלב התפקע, והמוח השב להשתגע, ובכי גדול התפרץ מפי כל הנשים והילדים. פתאם באהמפקד ופןנה אלינו בטורקית. בינינו נמצא האכר מר חיימוביץ היודע טורקית. אז תרגם לנו: כי ''לבב המפקד מר וסיל בי נמס בקרבו מבכי הנשים והילדים, ואמר שלא צוה תיכף לצאת את המושבה. ''לעת עתה יכולים כלם ללכת לבתיהם ולאהליהם''. בכלל התיחס אלינו באופן אנושי
29
