שושנה ל. ושונה ג. (הנערה השניה שהיתה באוטו בשעת האסון וניצלה) שתיהן צעירות בחיים וצעירות בארץ, שתיהן נפגשו בפעם הראשונה ליד לשכת העבודה וחיכו לסידור העבודה. אך לשוא, עבודה אין. הלכו. בדרך התאוננה שושנה ל. על חוסר העבודה שבין הפעולות. סחה לה שושנה ג.: אני אהיה לך לחברה

מאז היו קשורות בקשרי ידידות. לא נפרדו אחת מרעותה, לא בעבודה ולא מחוצה לה. גם למשק ''האוצר'' נסעו יחד ועבדו יחד. ובדרך, בתוך מכונית-ההריגה, בעת ההתנפלות, הצילה המנוחה את חברתה, בדמה הצילה אותה. שתיהן התגוננו מפני הכדורים, אך כמה מהם חדרו דרך לוחות העץ לגופה, היא נפלה. וגם אז החזיקה בידה של חברתה וחבקה אותה כשגופה שותת דם ומכסה את גוף חברתה.

והרוצח הערבי כשנגש לאוטו וראה את שתיהן מכוסות דם - חשב אותן למתות.

ש. א.

38