יוסף זאבי

כתמול שלשום אני רואה את פניו העליזים. והנה כבר עברה שנה תמימה מאז קצצו ידים טמאות את פתיל חייו הצעירים והרעננים.

בא ארצה כתלמיד לאוניברסיטה בירושלים, מלא מרץ , חיות ותקוות. עינים שחורות, יוקדות, מביעות טוב לב, אופטימיות, התלהבות ובטחון. דרכו בפולין לא היתה סוגה בשושנים, ולא פעם הרגיש את ידיו עשיו, בהיותו סטודנט באוניברסיטה בוילנה במלחמתו כאחד החברים הפעילים לזכויות הסטודנטים היהודים. אחרי מאמצים קשים עלה ארצה וכסטודנט שהיה צריך לדאוג גם למחיתו עבד בעבודות קשות שלא היה רגיל בהן ובחיוך על שפתיו הראה את היבלות אשר על ידיו. כל הזמן שאף להביא ארצה את משפחתו

עם פרוץ המאורעות התנדב כנוטר בין הראשוניםץ כל הזמן עמד על משמרתו באומץ לב על אף הסכנה. לא התאונן, ןכשהזהירוהו שהמקום מסוכן היה תמיד מענה אחד בפיו: ''אין דבר! מי יגן על הנקודה, אנשיה ובוניה? - רק לאבא אל תכתבו''.

והנה בא אותו יום ו' הארור שבו עמד על משמרתו במשק ה''אוצר'' וכששמע יריות שהיו מכוונות כלפי עובדי המשק רץ לעזרת הנתקפים עם הרובה ביד - ונרצח מהמארב. ביום האחרון לפני מותו הטראגי היה בתל-אביב והשאיר פתקה בחדרנו בשבילי: ''אני ממהר, תסלח שלא יכולתי לראותך, אבוא לשבת''. ואמנם, ראיתיו בשבת בחדר המתים של ''הדסה'' כששני נרות דולקים למראשותיו ופניו מחיכים כפני ילד תמים...

אריה קפלוב

32