במשמרת, מאת א. שטינמן

[החלק הקודם ]

חי פועל לכבוש לעצמו מקום תחת השמש ואינו חוקר.אין המחשבות בשרב עפות כצפרים. ואף על פי שהן זוחלות הריהון בכל זאת מצטרפות לשיירה גדולה. ובנפלי על פני להגן על עיני מן השרב מתוך הצטמדות בחוליות הזוחלןת תחת עפעפי החכים שכלי הקטן, או הגדול, לא פעם ועשה כמה תיקונים ןשיפוצים בהשקפת העולם המשמרתית שלי. מחקתי את הסעיף עבודה זרה והכנסתי במקומו עבודה זולה. בפרט זה מצא המצפון הנפגע שלי סיפוק מסוים.

רצה לומר: איני עומד במשמרת נגד בני עם אחר אלא מנימוקים שכנגד עבודה זולה, מנוצלת למעלה מן המדה. מלבד זאת הכנסתי בחשבון צדק את התנכרותם של המעבידים לאחיהם היהודים מאחר שאין כל ספק בדבר, שאף התנכרות זו יותר משהיא פרי רצון של ניצול עבודה זרה, העולה יותר בזול, הריהי נובעת מתוך יצר רע, פתולוגי, שיסודו באמטישמיות יהודית ורצון לנשל את הפועל היהודי ולהשתלט על הפועל הזר, הניתן לפי שעה יותר מהפועל היהודי להכנעה. נמצא, כי אני איש המשמרת, מתכוון גם כן להשיב להמעביד היהודי את הפועל היהודי, שבעצם עמידתו מול המעביד, כבעל כוח מפותח, הריהו מקטין את מידת הניצול בארץ הזאת. האין יש במשמרתיות זו גם משום הגנה בעתיד על שלומו ועל חייו ממש של הפרדסן היהודי? האין יש במשמרתיות זו משום הטפת לקח לבועז היהודי: זכור שנות דור ודור! זכור את קורות עמך בעבר הרחוק והקרוב! חשוב על מחרך! היזכר יהודי המושבה, אל תהא רודף בצע, אל תשנא את אחיך הפועל, הדורש זכויות שוות לעצמו עמך! ואם כאדם טרם התרוממת להבין כי החיים רק צדק יבנו, הרי כיהודי כיצד שכחת כי עוד אתמול הוכית וגורשת מני גו בכל הארצות ובעת צרה נשבעת, כי אם תזכה לבוא לארץ נכון אתה לקבל עליך הכל, הכל, ואפילו לחם צר ומים לחץ, ובלבד לשבת בין יהודים, להרגיש את עצמך מוגן על על ידי המון יהודים צפוף!''האמנם כל שדברת וחשבת והגית שקר?

עוד רבות דנתי עם עצמי עד כי נטו צללי היום. יתכן, כי מצפוני מצא לו פצוי מה או גם פיוס. המצפון אינו עקשן גדון. אבל, אהה, על דבר אחד לא מצאתי דמי לי, והוא דבר הפועלים המעטים, הבודדים, בני העם השכן, שגופותיהם הכפופות על הבורות נצנצו לעיני מבעד משוכת הגדר מנגד. כי הנה אמרתי לנפשי: האנשים ההם, שאף הם מבטיהם מנצנצים וחולפים לרגעים עלי ומסביבי, האנשים החיים ההם, אינם יודעים מאומה ממה שהריתי והגיתי היום בקרבי. הכי תוכני מחשבות הם? הם רואים אותי נוטר ומשגיח עליהם. הנני לעיניהם עובדה גלמית, ודאית, בלתי חדורה. עוינת. כמה מרי ומרירות מתנסכת לנשמותיהם מהעובדה הגלמית הזאת! חבל מאד כי בצורה זו דוקא, ולא באחרת, התחוללה הפגישה הראשונה ביני ובין הפועלים ההם, ביני ובין בני העם השכן. משונה מאד, מצחיק וגם טראגי הוא הדבר, שככה, ורק ככה, הנני עומד מול האנשים ההם. שרק כעס, התרסה, והפגנה הם עשויים לקרןא מעל פני בעמידתי זו נגדם. והלא אחרת יש לי בפי להגיד להם. הלא ברצוני להגיד להם, אילו ניתן לי הניב המתאים לדבר אליהם: האזינו נא חברי, שכני, רעי, אחי לגורל. הנה מה שאתם לי, על אף כל הניגודים המדומים השורים בינינו, על אף כל המחיצות של שטנה, חשדות, ואי הבנה, שהוקמו בינינו מדורי דורות. ואני אומר לכם: אף על פי כן! השומעים אתם? האדם לעולם הוא אדם! כל השטנות והמלחמות, כל הנרגנים והמשטינים כליל יעבורו. ושמש האור והצדקה תזרח בעולם כולו וגם פה בין שתילי ההדר. האמינו נא, חברים, בכך ותקלו גם עלי את האמונה בעתיד הטוב והישר. אל תראוני ששזפתני שמש המשמרת, לא עוין הנני לכם. אחיכם הנני, יוסף אני לכם, כיוסף לאחיו... כה יתן אלהים וכה יוסיף! אילו ניתן לי שפה לדבר ולכם אוזן לשמוע, הייתי מספר לכם על הצדיקים המעטים, אבל הנאמנים, שקמו בכל דור ודור, מטיפי האנושיות הצרופה. חברי העובדים הם, מלאכי השלום, ולא המחבלים, הנם באי כוחיה האמתיים של האנושיות. הם הנה אתם. אתם הנכם הם. אנחנו הננו אתם. אתם הנכם אנחנו. ואילמלי נתקרבו לבבותינו מה מאד הייתי מבקש להרצאות לפניכם על התורות היפות, על השירים הנהדרים, על הזמירות הנשגבות, שנתחברו על ידי טובי החוקרים והפייטנים בכל הזמנים. לכם כי לכם. למענכם כי למענכם. למען הכל נוצר הטוב והיפה הקיים בבריאה...

אך הנה קרוב היום לערוב. שלום לכם העודרים באדמת היהודים. המנשלים בשגגה את אחי מעל פסת אדמתם הקטנה. לא אשמתם. לא אשמתם.

א. שטינמן