למה הלכנו למשמרת? הלכתי למשמרת כיהודי, כציוני, כמורה וכמחנך
מאת דוד לויןדבר, יוני 29, 1934
גליון מס' 2776
הנושא, כפי שנסחוהו, יש בו כאילו נעימה של ספקנות ופקפוק: למה הלכתי למשמרת? - כלומר, הרי גלוי וידוע שאין כוח במשמרת להעביר, חלילה, את הפרדסנים על ''דעתם''; הרי רואים אנו ושומעים לפעמים, שדוקא עם כל משמרת ומשמרת כאילו הולכים ונוספים חברים-תומכים לפרדסנים המתנכרים והמנשלים. ובכן, מה התועלת במשמרת? למה איפוא הלכתי למשמרת?
וירשוני נא לומר, דרך אגב, שגם בעצם התביעה והתעמולה לעיקר זה של עבודה עברית, כפי שהיא נעשית ועד כמה שהיא נעשית, אני רואה רפיון ומשהו של ספקנות. עושים זאת ''כלאחר-יד'' ללא פירסום מספיק, ללא פומביות יתרה וללא התמדה. היה מו הראוי ומן החובה לפתוח לשם כך לרוחה את שערי ''בית העם'' ו''אוהל-שם'', לכנס אלפים ורבואות, להתריע על כך השכם והערב: ישמעו, היהודים! יתקע נא שופר בעיר - וחרד העם וזע!''
אעפ''י כן הרי נשאלה שאלה, אם להלכה ואם שלא כהלכה: למה הלכתי למשמרת? את חלקי אני אענה בצורת תשובה משולשת. אני הלכתי למשמרת מתוך שלושה נימוקים ''טבין ותקילין'' : אני הלכתי למשמרת: א. כיהודי, ב. כציוני, ג. כמורה וכמחנך.
הלכתי למשמרת כיהודי -
כדי להכריז ולהצהיר, במעשה ולא בעקימת שפתים בעלמא, להכריז ולהצהיר בפני כל עם ועדה, ''בראש הומיות'', שאין לבי ונפשי לא רק עם אלה העובדים עבודה ערבית - הרי איני פרדסן! - אלא גם לא עם בני הלויה שלהם, אלה השאננים ו''הכשרים'', המתברכים בלבם, שידיהם הם לא נגואלו בפת-בג טמא זה. אין אני רוצה להימנות ואם גם מתוך שתיקה סתמית, על חברתם של אותם היהודים הטובים, המתקשים והמטהרים, הנוהגים חומרא בנידון זה כלפי עצמם ומקלים לאחרים, אותם היהודים היוצרים את האתמוספירה הנוחה לעבודה זרהולעובדי ע''ז, העושים את הדבר נוח וקל וכשר. רציתי להכריז ולעקור מן הלב את השקר, כאילו כל ענין העבודה העברית אינו אלא עיקר בדוי מן הלב של הפועלים, שגם במערכה זו עומדים הפועלים בודדים, וכל המון בית ישראל בא''י מתאחה ומתאחוה עם דעת ''בוסתנאי'' וכל אשר מסביב לו.יישמע נא גם קולי החלש, יעלה קולנו - קולם של המורים, הסופרים, וכל איש יהודי, אשר אינו פרדסן ואשר גם פרדס לו (עוד ישנם ב''ה, גם כאלה - ולא מועטים הם!) - יעלה קולנו ויישמע ברמה: העודה העברית המלאה היא לנו יסוד היסודות ושורש-השרשים, וכל החותר תחתיה, מצמצמה ומקפחה - כחותר תחת בית האומה הוא לנו וכעוכר האומה הוא לנו.''להם ולא לנו''
כיהודי הלכתי למשמרת, להכריז ברבים על מחאתי הנפשית כלפי כל אלה שעשו את דבר העבודה העברית למעין ''להם ולא לנו''. העבודה העברית הנה נהפכה למין פרס מיוחד שנותנים אותו על תנאי ועל מנת. הללו באים וטוענים: רוצים אתם (אתם ולא הם!) בעבודה העברית, - שמרו את השבת והזהרו במצוה פולנית; והללו באים ואומרים: רוצים אתם (ושוב:אתם!) בעבודה עברית, הרכינו את ראשכם והנמיכו את קולכם. ועוד ועוד. אני נזכר ומזכיר את האגדה הידועה על מתן התורה: חזר הקב''ה על כל אומות העולם ובידו התורה, חמדה גנוזה: מקבלים אתם את התורה? והנה כל אומה מחנה תנאי, כל אחת לפי טבעה ואפיה. בני עשו אומרים: בתנאי שלא יהא כתוב בה ''לא תרצח'', שכן כל חיינו אינם אלא על החרב; בני ישמעאל אומרים: בתנאי שלא יהא כתוב בה ''לא תגנוב'', שכן כל חיינו אינם אלא מן הגניבה. עד שבא אצל ישראל, והללו אמרו: ''נעשה (ראשית כל: נעשה, ובלי תנאים, בלי חסר ויתיר) ונשמע'' (ואח''כ נשמע - נטכס עצה, נחפש דרכים, נתיגע, אבל המעשה יעש!) ''נעשה ונשמע!'' זהו הדבר הגדול שעליו אנו עומדים ומכריזים: אין העבודה העברית עיקר תורתם של הפועלים בלבד ואף אין היא בבחינת פרס הניתן להם בשכר הנהגתם הטובה, אם היא טובה. חובתנו היא חובת בין יהודי באשר הוא יהודי, חובהעליונה - לקיימה ולסעדה ולתמוך בה ובמקיימיה ולהילחם ולהתקומם כנגד כל הנלחמים בה ומתקוממים כנגדה. ואין כאן, ואי-אפשר שתהא כאן נייטרליות, עמדת ביניים ''מכובדה''. ''אם לא יגיד ונשא עונו'' - כי ממילא ירפה את ידי העבודה העברית יהיה את ידי עוברי העבירה. ''כל דור שאינו בבנין בית המקדש, מעלין עליו כאילו הוא החריבו''הלכתי למשמרת כציוני כללי''
גם כאיש המפלגה כציוני כללי, הלכתי למשמרת. זה מכבר התגבר עלי היצר המפלגתי, ואני טוען כלפי חברי למפלגה: מדוע ניתן באפס-יד ובאפס מעשה לפועלים שיחזיקו בכמה וכמה מצוות-עשה ציוניות חשובות, כאילו היו אלה מונופולין שלהם? מדוע ייאמר, ובמידה רבה של צדק, שאם יש צורך במעשה ובמפעל ממשי, תמצאהו דוקא אצל הפועלים. האיגואיזם המפלגתי הדריכני מנוחה גם בשעה שהכריזה הסתדרות הפועלים על הגיוס לעבודה עברית. לא אחת טענתי כלפי חברי, זקנים וצעירים:מדוע לא נצא גם אנו שערה? מדוע לא נכריז גם אנו על גיוס, ואם גם לא רבים הם אתנו אשר יצלחו לגיוס, הרי ישנם אתנו מבני ''הנוער הציוני הכללי''? והר לו גם למראית עין בלבד, כדאי הוא הדבר להוציא מידי הפועלים והסתדרותם את דבר ה''חכירה'' העולמית והכללית, כביכול, לכל דבר ציבורי לאומי-ציוני. האם רק לשם החלטות, קבלתן ופרסומן, נבראנו? רוצה הייתי ורוצה אני גם כיום לקלקל להם לפועלים את ספרי חשבונותיהם.לא, לא רק פועלים מגינים על חובת העבודה העברית; לא רק אל לבם הדבר נוגע.יש ויש גם ציונים כלליים - והם כלל וכלל לא מועטים, אלא שאינם מאורגנים - שזכות זו של הגנה על העבודה העברית שייכת גם להם. ואני מודיע מראש, שזוהי בשבילי מעין ''אידיאה פירס'': עד כמה שידי , יד כהה, מגעת, אשתדל לעורר בקרב חברי למפלגה את יצר ההתחרות והקנטה הזאת - מה אתם לעבודה עברית אף אנו לעבודה עברית מה אתם לקרן הקיימת אף אנו לקה''ק וכו' וכו'. היה לא תהיה! לא מונופולין היא לכם, ורק לכם, הציונות.ציונים אנו כמוכם, וכל דבר ציוני, , לעולם לא יהא זר לנו וללבנוהלכתי כמורה וכמחנך
עשרות בשנים הייתי והנני מורה ומחנך לצעירים ולילדים ולתינוקות, בארץ ובגולה. ויודע הנני, ואף אתם כולכם יודעים את הדבר: אין בילד התובע את המוחש והנאחז במוחש. אין כילד כופר בדיבור הריק, בדיבור שאינו בא בלוית מעשה. והנה שומע הילד, שומע הצעיר מפינו כמה נאומים חוצבי להבות של ציונות, - ונפשו צמאה לקורטוב של מעשה ציוני. ברוח של ביקורת ספקנית שומע הילד את דברי המורה, את קולו - ומביט אל ידיו ואל מעשהו. נאה דורש המורה, אבל האם גם נאה מקיים הנהו?ורציתי להשתמש ב''הזדמנות'' שבאה לידי, ושמחתי על ההזדמנות שבאה לידיולידי חברי לקיים איזו מצוה קלה, קלה שבקלות, אבל למעשה. ואני בטוח ויודע, שכבודנו וכבוד תורתנו גם משקלם של דברי הטפתנו הציונית-הלאומית - האנושית עלה בעיני תלמידינו וחניכינו על אחת שבע מאז עשינו וע''י מה שעשינו את הדבר הקטן הזה: קיימנו איזו מצוה בגופנו. המעשה הקטן ביותר חשוב לילד ונאמן עליו יותר מן הדיבור הגדול והרם והנלהב ביותר.ושוב קשה לבאר ולהבהיר את הדבר בבהירות מספקת גם למי שאין עסקו עם תינוקות וחניכים, מה רבה מצוקת נפשו של המורה והמחנך כיום בביה''ס שלנו. הריקנות הגדולה, הריקנות המוסרית והאידיאית, שנשתלטה בעולמנו כיום, משמיטה מתחת לרגלנו ולעבודתנו כל בסיס ויסוד נאמן. על מה נחנך את ילדינו, לא כאבק-אדם וכגרגרי חול הפורחים באויר, אלא כבני קבוץ אחד מאוחד ומלוכד, כבני עם? אי עיקר אחד בימינו, אשר לא נתחלל ולא נעשה מדרס למפלגות? מה המצוה המעשית - ולו גם מצוה אחת, יחידה - אשר נחנך בה את חניכינו ואשר נטילה עליהם כחובת עם? הדת -הרי גם בבית ההורים אינה מתקיימת; הציונות? - אבל מה זאת ציונות למעשה? חזרתי ועברתי על כל המצוות הציוניות, ותמה אני אם מצאתי אחת שאינה שנויה במחלוקת.במה אנו סוף סוף ציונים לאומיים -יהודים?האם כל מי שרוצה ליטול את השם - הריק מתוכן מעשי - בא ונוטל? במה ידעו ילדי וחניכי, כי הם בנים לקיבוץ אחד ולעם אחד?המשמעת הלאומית בטלה הקה''ק הוחרמה, וגם העבודה העברית הופקרה למופקרים - אי סוף סוף צווי קדוש אחד אשר לא מתמוטט?
לא! על מצוה אחרונה זו, שארית הפליטה, יילחמו המורים וימסרו את נפשם עליה: בנין המולדת העברית בידי העברים. אנו לא ניתן לרוקן ולהשם ולהחריב עלינו את כל עולמנוץאין אנו יכולים לחנך ילדים במערומים נפשיים, כמתים הפטורים ממצוות. בכל כוחנו נאחז בעוגן הצלה זה, עוגן--ההצלה לעבודתנו החינוכית, עוגן ההצלה גם לנפשות החניכים, שלא תוכינה שאיה מריקנות ומחוסר כל אידיאל לאומי-יהודי, כללי, ממשי ומוחש.
כן, הלכתי למשמרת. בשמחה ובהכרת ערך הדבר הלכתי למשמרת, כאותו היהודי הטוב, שהיה נוטל את הלולב ואת האתרוג, נושא אותם ביד רמה ומהלך ברגש לבית התפילה. הלכתי למשמרת - כיהודי, כציוני כללי, כמורה ומחנך.
