החזית המכרעת (לקח מלחמת כפר-סבא), מאת י. בנקובר
דבר, יום שלישי, נובמבר 06, 1934גליון מס' 2882
גוד זכור לכולנו התפקיד ה''חלוצי'' שמילאו ראשוני הבית''ר לפני חמש שנים בכניסתם לכפ''ס. תפקידם הכיבושי לא התבטא בהליכה לזכרון-יעקב או לפתח-תקוה לכבוש את העבודה שם, כי אם בכניסה לכפ''ס - לא למען הצטרף לשורות השומרים על עבודה עברית מאורגנת, כי אם קודם כל לשבור את ארגון הפועלים ולפתוח פתח לעבודה זרה בשרון. הזהרנו אותם אז על הסכנה הזאת. והנה הועמדנו בפני החזית האחרונה בכפ''ס. בימים הראשונים של המלחמה הרגישו חברי בית''ר בכפ''ס, אולי באופן אינסטינקטיבי ובלי כל חשבונות מפלגתיים, שגורלם קשור עם העבודה העברית במושבה, והצטרפו לשורות הלוחמים. יחד אתנו השתתפו במשמרות הגנה. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. כבר בימים הראשונים, כשנסעה משלחת של כל ארגוני הפועלים במושבה לתל-אביב להיפגש עם מוסדות ואישים ולדרוש את עזרתם במלחמה - נעצרו בית''רים בתל-אביב ע''י המרכז שלהם, מלהשתתף במשלחת המשותפת. ןכעבור כמה ימים קיבלו את הפקודה לעזוב את המשמרות - וצייתו לה. את הוחתור הזה, הסתלקות מהמשמרות, דרשו מהם גם החוגים הבעלי-בתיים, ובראש וראשונה, ''התאחדות האכרים'', תמורת ההשתתפות בועד סטאבסקי והעזרה ה''מוסרית'' בכל פרשת המשפט.
ומהסתקלות מהמשמרות עברו הריביזיוניסטים לעזרה אקטיבית לאכרים במלחמתם נגד הפועל העברי. אז נתלקחה מלחמת הטירוף הריביזיוניסטית נגד הפועל העברי. אין שפלות ואין שקר, שלא השתמשו בהם למען הכשיל את מלחמתנו הציונית לעליה ועבודה. ואנו פוגשים את בית''ר בתוך הפרדסים יחד עם הערבים, בזמן שהפועל העברי עומד בשער הפרדס ותובע את מקומו במשק העברי. המדברים גבוהה על משמעת לאומית ובוררות חובה לאומית - היו הראשונים לבעוט במשמעת זאת.
אבל עזרתם הנאמנה לאכרים במלחמת כפ''ס לא עמדה להם. עכשיו נושלו גם הבית''רים מפרדסי כפ''ס, לא פחות משנושלו יתר הפועלים העברים (חברי ההסתדרות, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל). אולי ילמד מזה מישהו מהם על הגורל המשותף של כל הפועלים העברים?
מה ששימש לה בתחילה טכסים נפסד, זכה אצלם היום לביסוס אידיאולוג. וכך נמתח הקו מהלעג על ''הטיאטרון של המשמרות שעבר מכפ''ס לחיפה'' עד הכרזה הפרוגרמטית של איש-הטכסים הפאשיסטי פון וייזל ש''הדרישה לעבודה עברית של 100% היא מגוחכת בתנאים שלנו'' ועד המעשה האחרון בבנינו של דוד שמואל דוד בחיפה. לפנים היו מדברים באזני חבריהם על מכסימליויזם בדרישהלעבודה עברית ב-100%, בניגוד למרכסיסטים האדומים, השואפים לארגון משותף, והנה בגדו בגידה מחפירה ומביישת.
בכינוס למען העבודה העברית, שהתקיים בתל-אביב, נעדרו גם הריביזיוניסטים. הכינוס הזה נקרא בזמן של התמוטטות כל עמדות עבודה עברית בעיר ובכפר; בזמו שגם חוגים בעלי-בתים ידועים, שנשאר עוד בלבם זיק חרדה ציונית, הרגישו באסון המתקרב ונזעקו להתיעצות תכופה. אבל מקומם של הריביזיוניסטים נעדר בין החרדים לגורל הציונות האמיתית, כי רתומים הם במרכבת השנאה לפועל, עד כדי הקרוב למענה גם את הציונות. ואם בפיהם ידברו על עבודה עברית, הרי זה רק מס שהם משלמים לנוער שלהם בארץ ובגולה. למעשה מתנכרים הם לכך בכל הזדמנות רצינית.
בהמשך טבעי לבגידתם במשמרות כפ''ס יש לראות את מעשיהם בחיפה. חזית מול חזית. מצד אחד כל הישוב העברי עם צבור הפועלים בראש בהגנה על האופי העברי של הדר הכרמל, ומצד שני - ''ארגון משותף'' של בית''רים עם פועלים איטלקים, לשבירת המסורת של עבודה עברית. והן בחזית הזאת גלומה סכנה פוליטית עצומה. אך, לשוא נחפש כאן ''ציונות גדולה'', ''ממלכתיות ורדיקליזם פוליטי. יש כאן רק חשבון קר של כוחות ריאקציוניים הנלחמים בפועל העברי. כלום יש בגידה מחפירה מזו, התנכרות גדולה מזו? ועדיין הם מכריזים על עצמם כעל ציונים.
ומי יודע, אם גם במלחמת כפ''ס זו שאנו עומדים לחדש בקשר עם הקטיף - לא נכונו לריביזיוניסטים תפקידים מסוימים?
בשנים האחרונות, עם התחדדות הניגודים המעמדים בישוב ועם הגברת השנאה לפועל, עמדה תנועתנו לא פעם במלחמתה על עליה, על עבודה, על ארגון הישוב - בתוך בדידות רבה.
במערכה האחרונה בכפ''ס דרשנו מן הישוב לא רק אהדה, כי אם עזרה פעילה. בישיבת הועד הלאומי, שהתקיימה בימים ההם, אמרתי בין יתר הדברים: ''במשמרות נמצאים חברי ההסתדרות, הפועל המזרחי, הנוער הציוני, פועלי אגודת ישראל ובית''ר (אז טרם קיבלו פקודה לעזוב את המשמרות!). זאת היא משמרת הגנה על השרון העברי, על עליה חלוצית גדולה, על הצלת כבוד הציונות מידי אויבים מבית ומבחוץ. ואיפה הם המדברים על ציונות כללית? אם יש אמת בדבריהם - יקומו ויתנו יד לנו במלחמה הזאת ולא יסתפקו רק בדיקלום על עבודה עברית. נגדנו לוחם קומץ אכרים מודרכים ע''י ''התאחדות האכרים''. לצדם כסף, המשטרה והחוק. לצדנו רק פועלים המוכנים להקריב את עצמם בעד הציונות האמתית. גם אם נישאר בודדים - נמשיך במלחמה. עומדים אנו בפני הכרעה גדולה, יבואו זעזועים יותר גדולים, מאסירים יותר המוניים, מכות יותר חזקות, עד שפיחת דמים. והיו בטוחים שיאסרו קודם כל את הפועלים, שהמקלות של השוטרים ינחתו קודם כל על גבי הפועלים וגם דם אם יישפך - יהיה זה דם של פועלים.מאיימים עלינו להכריז מצב חירום במושבה ומבטיחים לנו גירושים מהארץ. כל אלה לא יפחידו אותנו. את עצמנו, את כל כוחנו ונאמנותנו נמסור לשמירה על זכותנו לעבודה במשק העברי''.
ובאותו הישיבה אמר בן-גוריון למוסינזון: ''אין רשות לציוני לעמוד בשאלה הזאת כמתווך. או מצד זה - או מצד זה! אין שלוש דרכים, יש רק שתי דרכים - בעד או נגד. באים להפוך את חלק ארץ ישראל לארץ ערבית. במשך 7 שנים היה השרון ישוב יהודי והנה בא בוגד והופך אותו לישוב ערבי. אני מציע, כי הנהלת הועה''ל, הנהלת עירית ת''א והנהלות ההסתדרויות הציוניות תצאנה מחר למשמרות בכפ''ס. ואם תאסרו ואפשר מאד שיאסרו אתכם - תבחרו היום בחברים שימלאו את מקומכם. אבל אם אינכם רוצים זאת, תגידו לאלה (ב''ג מצביע על כמה מפועלי כפ''ס, שנוכחו באולם). תמשיכו, לכם יש כוח, לכם יש אמונה. אם תעמדו באמונה ל משמר העבודה העברית - כל העם ילך אחריכם''.
ואמנם, פניתו לישוב ולתנועה הציונית השפיעה ומצאה הד מסוים. האספות הפומביות של ''ברית ראשונים'' בת''א ובירושלים ריכזו קהל גדול וניתן בהן ביטוי לחרדה לגורל המשק העברי. הועד הפועל הציוני התערב באופן אקטיבי בסכסוך כפ''ס וניסה למצוא פתרון, אבל ללא הצלחה. משלחת הועד הפועל הציוני, שחזרה מכפ''ס, סיימה את הדו''ח המפורט שלה במלים אלו: ''אנו מוכרחים לצערנו הרב, לציין שנוכחנו לדעת, שהעסקת פועלים ערבים כיום בכפ''ס, לא באה כתוצאת צעד בלתי זהיר מצד פרט זה או אחר, כי אם לפנינו פעולה מאורגנת ומכוונת להכנסת עבודה ערבית למשק החקלאי בכפ''ס. מבין יתר ההחלטות ציין הועד הפועל הציוני, שהוא ''רואה בדאגה וחרדה רבה את הפרצה בחומות העבודה העברית שנבנתה במאמצים וקרבנות רבים במושבות השרון. פרצה זו שנתגלתה באי אלו מפרדסי כפ''ס עלולה לערער אחד היסודות הראשיים
של בנינונו הלאומית וחותרת תחת מלחמתנו המתמדת להרחבת העליה לארץ''. בשם כל התנועה הציונית דרש הוה''פ הציוני מאכרי כפ''ס להחזיר את העבודה העברית על מכונה בלי כל תנאי והגבלה.
גם אספת הנבחרים נהפכה להפגנה ועידוד ללוחמים על עבודה עברית. מרכז הענינים בויכוח הכללי היה מלחמת פועלי כפ''ס ופה אחד הביעו צירי אספת הנבחרים את דעתם נגד מנשלי הפועל העברי.
המשך ההתאבקות של פועלי כפ''ס תוך משפטים ומאסרים המוניים ליכד את האהדה של החוגים רחבים. וגזירת הממשלה נגד המשמרות עוד הוסיף מתיחות וקידש את המשמרת בעיני המונים. כתשובה על המאסרים ואיסור המשמרות, קמה התעוררות גדולה, ומשמרות שהיו עד כאן של פועלי כפ''ס בלבד - נהפכו למשמרות של כל פועלי א''י ושל חוגים רחבים מחוץ לפועלים. יום יום באו אזרחים שונים ועסקנים למשמרות ודרשו להתחיל בפעולה יותר קונקרטית כלפי המנשים. הסופר העברי העמיד את עצמו בחזית הגנה על עבודה עברית, הרופאים הצטרפו למשמרות, באו תלמידים מבתי-ספר, מארגון אמהות עובדות, חברי הנוער העובד, בחרות סוציאליסטית, ''הפועל'' וחברים מכל נקודות הארץ. המשמרות הלכו וגדלו מיום ליום, נהפכו למשמרות לאומיות וזה עיכב את הממשלה מלהשתמש בחוק החדש, למרות פרסומו הרשמי.
נוצרה אוירה לפעולה מאומצת ורחבת מידות. הד המלחמה עבר גם לכל תפוצות הגולה והעיסקו במשך זמן רב את הצבוריות היהודית בעתונות ובאספות פומביות. ההשתתפות האקטיבית של חוגים רחבים ב''קרן לעבודה עברית'', שנוצר בימים האלה - מעיד על החרדה העמוקה לגורל המערכה הכבדה הזאת.
אולם לפעולה יותר קונקרטית ותכניתית לא הצלחנו לארגן את החוגים הרחבים, וחלק לא קטן של מרץ, התלהבות ונכונות לעזרה התבזבז ללא שימוש מצד ההסתדרות. על סיבות הדבר הזה נעמוד לחוד.
גורם כבד משקל הדורש תשומת לב מיוחדת הוא הפועל הערבי. במשך כל שנות מלחמתנו לכבוש העבודה והתאמצותנו לחדור למשק העברי ידענו אף הכרזנו, שמלחמתנו איננה מכוונת נגד הפועל הערבי , כי אם נגד האכר המנשל. בכל סכסוך רציני נפגש הפועל העברי בפועל הערבי על יד שער הפרדס, כשהראשון מחוץ לפרדס ותובע את זכותו בעבודה. בכל מגע בלתי אמצעי עם הפועל הערבי, היינו רואים מצדו הבנה מלאה לגבי הזכויות שלנו, אלא שכמעט ברוב המקרים מלווה חדירתנו למושבה במתיחות רבה ובאוירה של הסתה. ורבים הגורמים הדואגים לטפוח אוירה כזאת. הבועז רודף הבצע רוצה בבהמת עבודה שתשמש לו שוט נגד הפועל העברי, ועוד הוא מופיע כדואג לשלום בישוב כ''חרד'' ליחסי שכנים ומנסה להסביר את הצורך בפועל ערבי. והסברתם זו מלווה בתעמולת ארס מסוכנת.
כשותף נאמן להם במלאכה זו מופיעה הפרקציה. אנשים אלה הטוענים מתוך אינטרנציונליזם קיצוני לזכותו של כל פועל לעבודה - פוסלים את זכותו זו של הפועל העברי. וכל כמה שהפועלהעברי מתאבק על קיומו ומרים את דגל המלחמה לעליה ועבודה עברית - מופיעה הפרקציה בראש המסיתים. רוצחי חברון וצפת הם בעיניהם גבורים לאומיים וביטוי להתפרצות ריבולוציונית במזרח כולו; לא כן מלחמתו ההיסטורית של הפועל העברי על ציונות גדולה ועל שמירת האופי העברי של השרון - שהיא נחשבת בעיניהם כפוגרום, ולוחמיה - כ''חוליגנים''. ככה הם מציגים אותנו בפני הערבים בכל הזדמנות.
ואם במעשיהם של שונאי ישראל מובהקים אלה אין כל אפתעה בשבילנו , הרי בעמדתם הליקבידטורית של פוע''צ יש חידוש רב. מארגון משותף קפצו לליקבידציה מוחלטת של הרעיון הציוני. פוע''צ מלאים הבנה ומרצה לערבי חורן, אבל זרים הם עד כדי טמטום לצרכים החיוניים של המוני הנוער היהודי בגולה ושל הפועל העברי בארץ.
כל הכוחות הצבוריים הועמדו במבחן במלחמת בכפ''ס. פוע''צ לא עמדו במבחן זה. הפרשה האלמת בזמן הראשון נגמר בלעג ציני לתנועה. יש כמעט התחרות בין פוע''צ לבין הריביזיוניסטים בהתקפה על משמרות העבודה העברית, סגנון אולטרה-נציונליסטי לאלה ולאולטרה-''ריבולוציוני'' לאלה, הצד השוה שבהם - התנכרות ובגידה.
גם האפנדים הערבים והעתונות הריאקצונית שלהם לא שמה את ידה בצלחת, והם משתדלים לנצל את סכסוכי העבודה לצרכיהם הפוליטים ולהפוך את מלחמת הפועל העברי על עבודה ל''כותל מערבי'' שני.
הגענו לידי כך, שהשאלה העומדת לפנינו איננה כבוש של מקומות עבודה ורבוי עבודה עברית ורבוי עבודה עברית, אלא הפסקת הנישול של הפועל העברי וכל עמדותיו במשק העברי, הצגת סכר בפני הנחשול המאיים לבלענו. האכרות המתנכרת, האפנדי המסית, הפרקציה הבוגדת ופוע''צ הליקבידטורים - זוהי הרביעה אשר נצטרפה עכשיו למקהלה אחת נגד זכותנו האלמנטרית. וכל כוחות ההרס הללו נהנים במישרים ובעקיפין מעזרתה הנאמנה בממשלה, השואפת להפוך כל מקום עבודה עברי בארץ - למשק מעורב.
כל המסיבות הללו מחייבות אותנו למכסימום זהירות ביחסים עם הפועל הערבי. ידענו תמיד ונדע גם להבא לשמור על יחסי חברים בינינו לבין הפועל הערבי ותמיד נגיש לו את עזרתנו במלחמתו במשק הערבי והממשלתי. עשינו זאת גם בימי שביתה ערבים בפ''ת ונס-ציונה. היחסים בינינו הם יחסי אמת. אנו מופיעים בפני הפועל הערבי בהסתדרות פועלים ציונית התובעת את זכותה לעבודה ולעליה.
אבל אין כל ספק בדבר, שהגורם המכריע והעקרי בכל מערכת כפ''ס, בנצחונה ובכשלונה - היא קו הפעולה הפנימי והחיצוני של ההסתדרות. ממנה, ורק ממנה, תקוה להתנערות ברגעי שפל; רק היא תוכל להרים בכוחות מחודשים את דגל המלחמה עד הנצחון המלא.
ועל זה בפרק הבא.
י. בנקובר
