בניקוי בורות-השופכין, מאת שמעון קושניר

(דפים מפנקס)
הגשמת תקותנו לצאת לעבודה בגן הנציב ולעבוד שם יחד עם חברינו ''בעלי הזכויות'' - מתקרבת.

עם אור בוקר מקיצים. מקפלים את המצע השזור מסמרטוטים, ענין ה''תמם'' (המפקד) של האסירים נשנה שלוש פעמים ביום: פוקדים ופוקדים אם אין מי שברח ונעדר.

הוצאו הדליים המלאים, ומתחיל זרוז לצאת לחצר, לחלוקת העבודה.

''שוישים'' (מפקחים) מונים וסופרים מחדש, רושמים ומקריאים ומתבלבלים. דוחפים ומכים.

אנו עומדים בשורה. טרם החלטנו על מלחמתנו בסוהר. נהגנו כמה פעמים ''למרוד'' בשעת קריסה. לפעמים הצלחנו ולא קרסנו בשעת קריסתם של יתר האסירים. אולם עמדה ברורה לא היתה. כי ייתכן, שעלינו היה למרוד נגד תנאי סוהר אלה.<ה''שויש'' דרש מיד לקרוס. מקלו הצמא למלקות היה מוכן - ועד שנגש אלינו קרסנו.

מיד שלח שנים מאתנו למקום-עבודה אשר כל האסירים סירבו ללכת שמה. אחד המסרבים, טען שהוא הולך ואינו יכול לעבוד היום.. ה''שויש'' לא רצה לקבל את תלונתו. הלא היה סיפק בידו להירשם בערב לרופא, ומכיון שלא נרשם יעבוד בעל כרחו. ה''שויש'' המטיר עליו קללות מבזות והוא צרח וקרא לעזרה ''אח יא מודיר'', אך הקצין הנתבע לעזרתו לא בא. האסיר תפש ''אבן'' ובאיבת-נקם הכה את עצמו עד זוב דם. וה''שויש טו, רגז, העביר אותנו ממקום למקום, פקד פקודות.

המוכה נסחב מאחרינו.

קרסנו וחכינו לאבטומוביל. והוא, המוכה, התעטף בכותנתו, שכב על האדמה ובכה. צלצלו פעמוני הכנסיה הקרובה וקראו בשם רחמים הסליחה והאהבה. וכאן התפלש צרור-אדם בעלבון צורב, באין כל מושיע...

בקשנו לצרף את שני חברינו לעבודה - בקשתנו נתמלאה. עוד נצחון!

צפופים אנו מובלים בלוית שוטרים מזוינים לעבודה. ה''שויש'' מזהיר אותנו: ''ראו, אם תעבדו כראוי, טוב, ולא, יהודים, ערבים אצלי אין כל הבדלים''.

נתכבדנו בניקוי הביבים. שמונה בריכות גדולות. עד שתים עשרה עלינו לגמור את העבודה הזאת.

תשעה אסירים היינו. ''ריח הניחוח'', הולשתנו וקשי העבודה התנגשו עם רצון עקשני לעבוד ויהי מה. כל חצי היום היה בסתרחורת. סלים הועלו והורדו. פחים נתמלאו ונתרוקנו. העיקה דאגה: בלכלוך זה שעל בגדינו יהיה עלינו לשכב הלילה על מצעינו (האסירים ישנים בבגדי העבודה).

גמרנו את ניקוי הברכות והלכנו לנוח במורד הגבעה בצל הזיתים. אחרי ארבעה ימי רעב לא הציק הרעב ותאבן לא היה. ה''שויש'' לא הרשה לנו לשבת עם חברינו ''בעלי-הזכויות'', הם ישבו תחת עץ אחר וזרקו אלינו בגניבה פירות, לחם וביצים. ועל הכל - גבר העלבון.

חברינו הקריאו מרחוק את ''דבר''. בימי צום אלה רעבנו גם ל''דבר''.

מוסרים לנו, כי שם, בחוץ, משתדלים להקל את מצבנו. לעת עתה - בלי הצלחה.

שעת המנוחה חלפה מהר. עבודת אחה''צ קצרה. ב-3 הובילו אותנו לבית-הכלא.

ארבעת חברינו בחולצותיהם הכחולות משמשמים לנו דגל. נפגשות חברות העובדות ליד ארמון הנציב במשק הפועלות. אולם הן אינן מברכות אותנו לשלום. ואין להכחיש שנפגענו על ידי כך. (התמרמרות זו הגיעה באחד הימים גם לחברות. זה היה לאחר שהועברנו מירושלים, והחברות יצאו כולן לדרך ובירכוס בקול רם ''שלום, שלום''. ה''שוישים'' הודיעו על הפגנת בחורות, וחברינו נסגרו לימים אחדים בכלא ולא הוצאו לעבודה). טיסה באוטו ברחובות ירושלים. הלב עודנו לפגישת חברים, לשיחה, להתנערות, והנה השערים, הדלתות, הכלא.

ש. קושניר