כאן אסור לחשוב!, מאת שמעון קושניר
דבר, 10 אוגוסט 1934גליון מס' 2812
(דפים מפנקס) נפתחו לכבודנו סדקי הפשפשים הנמוכים בשערים הנעולים. והנה גם המבואות בדרגותיהם ובשעריהם - למורדי הכלא.
פקודות, צעקות וצעדי שוטרי-הסוהר ותמרוניהם בחלוף-משמרות מטילים את הדיהם ומנסרים באכזריות מיוחדת.
הכניסונו לחדר הראשון. יגעים היינו מן הדרך וישבנו על כסאות לנוח.
פגש אותנו מיד לעג הסרג'נט היהודי: ''התיישבו להם כמו בבית קפה! ואלי תזמינו גם נרגילה? '' והחלה מיד הבדיקה בפשיטת בגדינו עד מערומינו.
נפגש עמנו אחד הקצינים, מכר. ''א, א, ''מכפר-סבא? - מרמלה לירושלים? לא טוב! פה בית סוהר מרכזי! - תצטרכו להתרגל... לא להתחכם. לא לדרוש כלום... אם יש מהחוץ התענינות, במשך הימים גה יועיל. עכשיו קבלו עליכם את הכל ולאט לאט''...
זאת היתה הקדמה. הוראות חבר. ירד היום. את ארבעתנו חילקו, הבדילו. צרפו שניים מאתנו לחדר שבו היו עוד שלושים אסירים. על החדר מסומן המספר וכתוב: לארבעה-עשר אסירים. עכשיו אנו 32. המוסיקה המיוחדת כאן הם צלילי פעמונים, צלילי כבלים ומפתחות והלמות צעדי השוטרים.
התוודעו אלינו שני אסירים יהודים, שנדונו לשנת עבודת פרך על ''גניבת הגבול'' וכניסה בלי רשות ממצרים.
''אתם מתל-אביב?!.. אח,תל-אביב''... (פעמיים היו על גבול משאת-נפשם, לעבוד ולסחור בה ונתפשו). ''מה פשענו? שנה... שנה עבודת פרך... מחר - לנור שמש. אומרים קשה בנור שמש. איפוא היא נור שמש?
הרעש בתא - נורא. ריב וקטטות.
נגש אחד באסירים, אסיר ערבי, ליהודים המצריים, ומעודדם. ''אל תפחדו מנור שמש! מחר תבואו שמה. תראו... יש שם הרבה אסירים. יוציאו אתכם לעבוד בהרים. במחצבה. תסתכלו באסירים הזקנים. בנשואי פנים ותיקים ותלמדו. הם מרימים אבן, תרימו כמוהם! כמוהם התנהגו גם אתם, וייטב לכם. אין מה לפחד!''
ובחדר זה מוטלים שני פצועים ברגליהם, מוכים שהובאו מנור-שמש, אומרים שמשם אין יוצאים שלמים. ונור-שמש ידוע כמקום-זועה בבית-הסוהר.
מבעד לסוגר הדלת מכניסים ככרות לחם קטנות כגושי עפר כחולים. שכנינו המצרים דואגים ומסבירים לנו: ''ככרות לחם אלה השניות הן לערב ולבוקר, ומראים לנו להחביאן במצע, לשים אותן למראשותנו.
אנו מוסרים להם את הככרות במתנה. כאב-הראש מציק והרעש מסביב גדל.
תיגרת הידים מתחדשת על כל הבלפה. יש מי שרודף שלום ומפריד בין הדבקים.
אנו שותקים, כואבים, מחליפים מבטים בלי אומר.
חברינו מכפר-סבא, הכלואים כאן לפנינו, נראו לנו לרגע קט דרך סוגר הדלת בחלוצותיהם הכחולות, להם זכויות מיוחדות. הם נראו לנו בעברם בגניבה את פתח תאנו ולא יכולנו לדבר. התקוה - כי אולי מחר בעבודה או בחצר נפגש. הנה גם פה מאירה איזו תקוה.
כבה האור. פקודות השוטרים וגערה. שקט ודממה.
שמונה בערב. קשה המצע וצר מאד. כאילו שורצים מסביבך מכל צד, וצפופות זה ליד זה ידים ורגלים, מוסיפים ומדברים בלחש.
אחד מהם פ-ונה אלינו. ''אסור פה לחשוב! תרזה כאן כמקל, אם לא תפתח את נפשך ותאכל. הנה פה אסירי עולם... לעשרים שנה ויותר... מאסרכם לחדשים - זה לא כלום. תסגור עיניך ותישן!'' - נעניתי לו...במסדרונים מתהלכים השומרים, מצלצלים במפתחות. מספר רגעים מצלצל פעמון-הבקורת, לפקוד את השומרים על משמרתם ותנומה אין. אנו מתהפכים מצד אל צד, להתהלך אין מקום. מעל לגופותינו עוברים ושבים לצרכיהם השונים אסירים. ..
לוגעים באה רווחה. טפסתי ועליתי על אדן החלון הרחב ושאפתי אויר לנשימה. כל התא נראה לי כקבר חללים. מי שהוא הרים ראש ונרתע: ''רד מהר מהחלון! השוטרים יירו בך!''
ירדתי. - גם רגע-נופש זה חלף.
ש. קושניר
