בדרכי עפר בין פתח-תקווה וכפר-סבא

קישינוב, שבאו מהצפון. המשכתי לנסוע צפונה ב'דרך המלך' שהיתה אז דרך משובשת ומבותרת על-ידי כמה ואדיות. בינתיים התכסו השמים עננים וגשם התחיל יורד. חושך ואפלה וברקים ורעמים כיסו את פני הארץ. לאור הברקים הייתי מתאמץ לגלות את סימני הדרך. כשאבדה דרכי הייתי עוצר את הסוסים וסר לצדדים לבקש לי דרך. כשהתקדמתי עד כדי כך, שלפי השערתי הייתי בקרבת כפר-סבא, חיפשתי את גדר הצבר הנמוכה, הסימן לגבולות האדמה, ולא מצאתיה. והנה אני מתקרב למקום מוקף צבר. עברתי עם העגלה בין שתי חומות הצבר, וראיתי במרחק מה אור מנצנץ. קראתי בקול : ''הוי אנשים; צאו נא אלי !'' אזי יצא ערבי לבוש בגד בית והתקרב אל העגלה. מלימלתי : ,כפר-סבא ... יהוד. . ,', הוא הקשיב לי וחזר אל כיוון האורות. אפשר שהלך ללבוש את בגדיו כדי ללוותני למחוז חפצי, אולם במוחי נצנצה פתאום המחשבה : מה עשיתי? שמא הלך לקחת את נשקו או לקרוא לאחרים, שיבואו ויגזלו ממני את הסוסים ואת העגלה, ואני אה אשא את חרפתי ? ואולי גם יהרגוני ... הצלפתי בכל כוחי בסוסי העייפים, והם נשאו את העגלה קדימה, כי חומות הצבר סגרו עלינו משני העברים. לאחר נסיעה מטורפת במשך רבע שעה נצנץ לקראתי אור הצריף הגדול של כפר-סבא. יצאו לקראתי האיכרים והפועלים, שעבדו כל השבוע .כמקוש, האירו בפנס את החשכה, סבבוני והקיפוני בשאלות של תמיהה : כיצד הגעת בגשם ובחשכה זו ? אז הוברר לי שנתעיתי לכפר-סבא הערבית, צפונה לאדמת המושבה החדשה. כשחזרתי אחרי כמה שבועות לפתח-תקווה שמעתי מספרים על 'מעשה הגבורה' שלי, וכבוד הפועל העברי עלה'' .

רמשים - וליצים

דב סקיבין מספר :

''מקום מגורינו הראשון היה צריף עץ שבשלושת חלונותיו לא היו זגוגיות ורק בלילה חיי נסגרים תריסים של קרשים. רצפתו של הצריף היתה עץ. באמצעו של חחדר עמד ארגז גדול שתוכו שימש מחסן כללי לצרכי אוכל, שהביאו האיכרים והפועלים מפתח-תקווח למשך כל השבוע, מכסהו שימש לנו שולחן לאכול עליו. מסביב לקירות הצריף נבנו איצשבאות של קרשים ועליהן ישנו האנשים .כשורה. כל אחד חביא לן כר ושמיכה מהבית. סידרנו תורנות לטאטא את הריצפה, אבל כמה שהנקיון בחדר בכלל ובמקומות המשגב בפרט היה רחוק מלהשביע רצון.

''נוסף על הפרעות מנוחת הלילה מצד הרמשים הקטנים לנמיניהם, סבלן העובדים העייפים גם מהפרעות הצעירים העליזים מפתח-תקווה, שמחוסר

65